באיחור של כשבועיים, צפיתי בסרט התיעודי המופלא ומעורר ההשראה על דיצה אור, "אור חוזר - מסע האמונה של דיצה אור, אמו של פדוי השבי, אבינתן אור" (בהפקת ארגון "חותם").
הניסיון הדל שלי, להדהד שוב את העוצמה הבלתי רגילה שקורנת ממנו היא בבחינת מעט מן האור, אבל קשה שלא להחזיר אור מהאור החוזר שבוקע מכל משפט בסרט הזה.
כל כך הרבה יסודות נאמרים בו בפשטות ובבהירות - באמונה ובביטחון; בגבורה אישית ולאומית; בשליחות ובאחריות ציבורית ועוד ועוד.
ובעולם חדשותי תזזיתי שבכל רגע כמעט משהו הרה־גורל מתרחש בו, הרגשתי שדווקא החזרה אל סלע היסוד שלנו, שנחצב מנשמתה של דיצה, יכולה להעניק לנו יציבות ועוצמה פנימית בימים של טלטלות עולמיות ולאומיות.
המהלך התמטי שחורז את הסרט - מתפילת חנה בשילה, מקום מגוריה של משפחת אור - "אל הנער הזה התפללתי", והבקשה לה' שיחזיר את הנער, מרטיט ומרגש.
דיצה מתארת איך ששת ילדיה ניסו להחזיר לה את התקווה בתוך המשבר הקשה: "הילדים ניסו לאושש אותי קצת והלחזיר לי את האוויר. הם אמרו: לפחות אנחנו יודעים שהוא חטוף. יש אנשים שנעלמו, שהתפוגגו, שלא יודעים איפה הם..." אמרתי להם: "אני מצטערת, זה בכלל לא מעודד אותי וזה לא נותן לי שום דבר, כי איך זה יכול לחזק אותי לדעת שהבן שלי, האהוב שלי, היפה שלי, נמצא בידיים של המפלצות הכי אכזריות והכי שונאות אותנו שיש על פני כדור הארץ? מה יכול לעודד אותי בלדעת את זה?"
"ואז הבת שלי אמרה לי את המשפט שבבת אחת הוא יישר אותי: 'אבינתן הוא לא בידיים של החמאס, אבינתן בידיים של ה''. וזה תוך רגע אחד יישר אותי. זה לא הרגיע אותי ועד שאבינתן חזר לא הייתי רגועה; אבל זה התאים למה שאני חושבת ולמה שאני מאמינה ולמה שאני מרגישה ומשתדלת ללמוד ומשתדלת ללמד, וזה אמת. ולאמת יש כוח. וברגע שהיא אמרה משפט כזה של אמת, זה החזיק אותי".
אז מה הוא רוצה ממני?
דברי הבת הצטרפו לדברים של הרב יצחק גינזבורג, הרבי של דיצה, שאמר לה: "ה' יכול הכול". "והמשפט האחרון שלו: "תהיה ירידה לצורך עלייה גדולה". כל דבר שאנחנו עוברים בצד הכואב והקשה של החיים, בחושך, בירידה, זה לא כדי לחזור לאיפה שהיינו, אלא כדי שתהיה אחר כך עלייה. וזה יוביל אותנו להתקדמות, להתקרבות לה', לבירור עצמי, לקידום של הגאולה".
"אז שלושת המשפטים האלה: אבינתן בידיים של ה', ה' יכול הכול ותהיה ירידה לצורך עלייה גדולה, זה היה הקפסולת כוח שלי. וכל פעם שהמצב היה מייאש נורא, ולא ראיתי איך זה מתקדם, ולא ראיתי איך יש פתרון באופק, והיה נראה שזה יכול להימשך ככה לנצח, הזכרתי לעצמי את שלושת המשפטים האלה וזה נתן לי כוח, זה הרים אותי".
"אני משתדלת לחיות בתודעה שכל מה שקורה לי, זה השגחה אלוהית, זה רק ה'. ועל אחת כמה וכמה כל מה שקורה לציבור או לעם ישראל כולו. ולכן הדבר הראשון זה לכוון את התודעה לשם, למי שבאמת קובע את הגורל של אבינתן, אני מדברת על אבינתן ספציפית אבל זה נכון על כל אחד, זה הקדוש ברוך הוא. ואני עושה כל מה שאני יכולה במישור הטבעי: בפגישות עם מדינאים, בארץ, בעולם, בתקשורת, בשיחות עם אנשים, בהכול. כל מה שאני יכולה אני עושה. ועדיין, יחד עם זה, אני זוכרת שמי שבאמת קובע, זה הקדוש ברוך הוא. ואז אני שואלת את עצמי: אז מה הוא רוצה ממני במקום הזה?"
השליחות של החטופים
אור מספרת בין יתר דבריה על הקמת "פורום תקווה" של משפחות החטופים, ששמו להן שתי מטרות מרכזיות: להביא למרחב הציבורי שיח אמוני ואחריות לאומית.
"זה חלק מתחושת השליחות שאני הרגשתי. ברגע שאבינתן נחטף, הפסקתי להיות אדם פרטי והחיים שלי הפכו להיות הרבה יותר מחוברים לציבור, הרבה יותר גלויים לציבור וקשורים, משפיעים. ולכן האמירות היו צריכות להיות, מבחינתי, אמירות שהן נכונות ברמה כללית וציבורית, ולא רק מבחינה אישית שלי. זה בעיניי תהליך של גאולה, שאנחנו יוצאים מלהיות קהילות מפורדות ברחבי הגלות, ומתלכדים להיות עוד פעם אומה שהרוח שלה מתגלה באיזשהו אופן קולקטיבי".
"לי לאורך כל הדרך לא היה ספק שאם אני קשובה ונאמנה, עד כמה שאני מצליחה, לממד הזה, לדבר ה', אז גם הסייעתא דשמיא גדלה, אז גם הסיכוי שאבינתן יחזור, הוא גדל. וככל שאני חלילה, מתעלמת מזה ולא סופרת את זה, אז אני מתרחקת מהסיבה שהאירועים קורים, כי כל מה שקורה זה סיפור אלוקי. ואנחנו פה בשביל לתת את המענה האנושי, בשביל להוביל את ההיסטוריה בהתאם ליעד האלוקי שלה. אז ככל שאנחנו יותר פועלים בממד הזה, ככה באמת הדברים יתגלגלו יותר לטובה, בעזרת ה'. כך שהשיקולים הם תמיד מורכבים. זה גם מה נכון צבאית ומדינית ובינלאומית ואסטרטגית והכול, וגם מה נכון ערכית ותורנית ואמונית, ולאור תפיסת התורה את העולם ואת החיים".
לקראת סיום דיצה מוסיפה נקודת אור בהבנת שליחותם של כלל החטופים: "המלחמה המשיכה כל עוד היו חטופים בעזה. והחטופים היו ההצדקה של הממשלה, של מדינת ישראל, לנהל מלחמה נגד החמאס. המצב של מדינת ישראל התהפך לחלוטין ממדינה מפוחדת, מכווצת, לא מעזה להגיב על שום דבר שקורה, למדינה שיכולה להפציץ ולהתנקש בחיי רמטכ"לים וכל מיני, בשטחים של מדינות ריבוניות אחרות. חופשי, כן, מעצמה אזורית. וזה בזכות החטופים... וזה שליחות, שליחות של החטופים, שהם עשו אותה למען כולנו".
החזית השמינית
דקות הסיום של הסרט מוקדשות למה שדיצה מכנה "החזית השמינית", החזית על זהותה של מדינת ישראל: "מה הזהות שלנו כמדינת ישראל? מה אנחנו עושים פה בעצם, על חבל הארץ המדמם הזה? בשביל מה התכנסנו כאן? מה אנחנו מחפשים?"
ומתפיסת המדינה כ"מקלט בטוח", כגישת הציונות הקלאסית, בוחרת אור להגדיר את המדינה כבית: "אנחנו לא מקלט בטוח, אנחנו בית. ובית זה מקום שבו בן אדם מתגלה באמת שלו, מתגלה בזהות הכי אותנטית שלו, הוא לא צריך לעשות הצגות על אף אחד, הוא לא צריך להתלבש מיוחד, כמו כשהוא יוצא החוצה, אלא הוא הכי אמיתי וכנה ופתוח ומרגיש בנוח, וככה עם ישראל צריך להרגיש במדינה שלו".
"וזה אומר שמדינת ישראל צריכה לבטא את המהות הכי אותנטית ועמוקה שלנו כעם, של העם היהודי. אנחנו פה כדי לבנות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ועם ישראל הוא ממלכת כהנים, זה אומר שיש לנו תפקיד ושליחות כלפי משפחת העמים, להביא להם את הבשורה האלוקית, להביא אותם אל הגאולה, להראות להם את הדרך לשם. זה התפקיד של עם ישראל, ובשביל זה הקמנו מדינה".
בשיחה שהעביר בפריז, לפני כמעט שישים שנה, נגע הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו"), בשליחות המיוחדת של הנשים בתהליך הגאולה לאורך הדורות, לאור פסוקי ומדרשי פרשת שמות העוסקת רבות באותן נשים צדקניות:
"בנקודה זו בהיסטוריה, האומץ של נשות העברים מבטא התגברות והתעצמות של דחף ההוויה הנקרא בלשון המסורתית 'נשים צדקניות'. בכל דור שנדרשת בו ישועה, הישועה מגיעה בזכות יוזמה של נשים צדקניות. באותם רגעים מכריעים בהיסטוריה של ישראל עליית המדרגה בזהות מתגלה קודם כול בנשות ישראל, בזהות הנשית של העם. כך למשל שרה, שהיתה נביאה גדולה מאברהם, רבקה, שהיתה נביאה גדולה מיצחק, וכן הלאה..." (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 141).
דיצה אור, עם כל נשות ישראל הגיבורות והצדקניות שבדור הזה, כותבות פרק מפואר ויוצא דופן בתולדותיה של האומה, שקמה מעפר, וכלבנה בהתחדשותה, החלה מחזירה את האור האלוהי אל עבר העולם כולו.