הפתיחה לספר שמות מחזירה את הקורא כמאתיים שנה אחורה, אל תיאור ירידת משפחת יעקב למצרים. לעומת ההתחלה הצנועה - שבעים נפש, בסיומו של הפרק הראשון עם ישראל הוא כבר עצום ורב.
פער זה מזמן את הלומד לשאול - 'כיצד הפכנו לעם'? עיון במבנה ובתוכן הפרק מעלה תובנות מעניינות בקשר לכך.
התערבות חיצונית
על פי חכמי המסורה, פרק א' של ספר שמות נחלק לשתי פרשיות. בראשונה מתוארים היורדים למצרים והתרבותם המואצת: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (א, ז). בשנייה נכנס פרעה לתמונה, ופותח במאבק כנגד ההתרבות. בניגוד לחלק הראשון בו מתוארים תהליכים פנימיים בקרב קבוצת האנשים שירדה מצרימה, בחלק השני התהליכים מתרחשים בעקבות התערבות חיצונית של פרעה ושל מצרים.
פער נוסף קיים בין שתי הפרשיות. בראשונה מתוארת משפחה, שעל אף ריבוייה הגדול היא אינה מתגבשת לכלל עם. השימוש בביטוי 'וישרצו', שאינו הולם התייחסות לבני אדם, מצביע על התרבות לא מבוקרת, אוסף של אנשים שהחיבור ביניהם רופף. גם המילים "ותימלא הארץ אותם" מצביעות על פיזור, והפעם - במרחב המצרי. ובמדרש: "ותמלא הארץ אותם: שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם" (תנחומא שמות ו). נמצא שבני ישראל מתרבים ומתעצמים, הם רואים עצמם חלק ממצרים ומתרבותה, ולכלל ישות לאומית הם אינם מתגבשים.
רוח לאומית לא נשבה מבפנים, אבל היא הגיעה מבחוץ, בדמות פרעה מלך מצרים: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם, ח). פרעה צופה בדאגה על ההתרבות, הוא פונה אל עמו, ובפיו אבחנה: 'הנה עם בני ישראל'. פרעה הוא הראשון שמזהה שלפניו עם, ועם עובדה זו הוא מתמודד: "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שם, י). דאגתו היא מגיס חמישי, שבעת מלחמה יצטרף אל האויב וישתלט על מצרים (השוו: דברים כח, מג; הושע ב, ב). המענה המבוקש הוא דיכוי, והוא מתחיל להפעיל לחץ. אך התוצאה הפוכה מכך: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (א, יב). פרעה נאבק בישות שהוא יצר במו ידיו, אך הדבר משמש נגדו כבומרנג. כגודל העינוי, כן גודל הריבוי והפריצה של העם העושה את צעדיו הראשונים.
מדוע בכדי להיות לעם, היה צורך בגורם זר כפרעה? האין די במורשת האבות או בפעימות החיים של המשפחה בכדי ליצור תודעה זו? חוסר זה הוא אינו עובדה שולית, ודומה שהוא מקפל בתוכו את תשתיות הקיום של העם.
שיוך אל כלל האנושות
סיפורו של עם ישראל התחיל בפרשת לך לך. קריאה רוחנית של א-לוהים פילחה את עולמו של אברהם והעמידה תשתית חדשה לחייו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). אברהם נקרא לעזוב מערכת חיים שלימה בה היה נתון - ארץ, מולדת (משפחה) ובית אב - לטובת ייעוד בעולם הרוח: להיות לגוי גדול המביא ברכה ל"כל משפחות האדמה". עד כמה גדול הוא שיוכו אל כלל האנושות, ניתן ללמוד מצירופו של לוט וההסכמה לחלוק עמו את הארץ, מיחסו לישמעאל, מן המאבק על סדום ומכריתת הברית עם אבימלך. שיוך זה משתקף גם בשם שמעניק לו א-לוהים: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (בראשית יז, ה-ו). אברהם הוא אבא, וכולם הם בניו - המון גויים, ומלכים העשויים לצאת ממנו.
על פי זה ניתן לחזור אל הפתיחה לספר שמות, אל תנועת החיים שהייתה חסרה שם. חוסר המכוונות ליצור עם איננה תקלה כי אם תכונה מובנית, המתכתבת עם הראשית עליה הושתת הבניין כולו. לא יצר קיום לחיים לאומיים הניע את אברהם, כי אם ייעוד להביא ברכה לאנושות. ומשום כך, גם בניו, למרות שהם מתרבים, הם אינם מתגבשים לעם אלא מתערים במצרים, הופכים לחלק ממשפחות האדמה.
אל משבצת זו נכנס פרעה, וכמו מסיר את הלוט מעל פניה של המציאות. 'אתם עם', 'אינכם חלק מאיתנו', הוא אומר להם, ומייחס להם כוונות השתלטות. דחייה זו מעירה אותם לחשב מסלול מחדש, ולהבין שללא קיום כעם, לא יהיה ביטוי לייעודם והם ייאבדו מן העולם. כך נולד עם ישראל, וכך באו לאוויר העולם פעימות החיים הראשונות שהיו לו: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
כותב הרב קוק: "אנו, כלומר כנסת ישראל, רוצה לחיות דווקא מפני התכלית המוסרית שיש בהוויה בכללה... הננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהוויה, כשם שהננו אוהבים את עצמנו, ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו..." (אורות ישראל א, ה).
במילים אלו תולה הרב קוק את הרצון של כנסת ישראל לחיות במידת הזיקה שיש לה אל תכלית מוסרית גבוהה. בהתאם לכך הוא מייחס לה אהבה למוסר יותר משהיא אוהבת את עצמה. העדפה זו היא ביטוי מובהק לדרכו של אבי האומה - הנקרא אל דגל הייעוד, ורק בעקבותיו הוא מייסד חיים של עם. כמוהו, העם הנתון במצרים, משהה את תנועת החיים שלו כעם. לא חולשת חיים מקופלת בשני אלו, כי אם תביעה העומדת בבסיס הקיום לחיים צודקים ומוסריים.