גדלתי בחיפה, באחוזה, ואשתי גדלה בקריות ליד חיפה. באחת הנסיעות עם הילדים שלנו לביקור הורים, באוטובוס מירושלים לחיפה, כאשר נפתח המראה היפה כל כך של הים, בירכתי יחד עם הילדים בקול רם, בשם ובמלכות:
“ברוך אתה ה'… שעשה את הים הגדול". כך מפורש מהמשנה עד ההלכה (ברכות נד, א; רמב"ם, הלכות ברכות פרק י', טו). נוסעי האוטובוס הסתובבו בתדהמה לראות את הילדים ה"מוזרים" האלה, ואת אביהם המזוקן, שנוסעים לחיפה הידועה ב"חילוניותה", מול הים.
כאשר סיפרתי את הסיפור, אמרו לי: “הרי אתה יודע שהאוקיינוס, הים, הרבה יותר גדול". ועוד אמרו לי: “בימי התנ"ך אולי עוד לא ידעו זאת, אבל בימי חז"ל ובימי הראשונים כבר ידעו שברכה זו נתקנה רק על ‘ים אוקיינוס’ (וכך כתב הרא"ש, ופוסקים רבים אחריו)"?!
תגובה זו הביאה אותי לקריאה חוזרת בתורה, מ"בראשית ברא" (א', י): “ויקרא א-להים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים". וכך גיליתי את השם המקראי של כל האוקיינוסים, כולם יחד הם “ימים" אחד, בדומה ל“שמים". ה“ימים" האחד מקיף את כל היבשות, הנקראות כולן “ארץ". לעומת זה, “ים" מוקף יבשות.
כך הבנתי גם את ה“ים" שעשה שלמה בבית ה' (מלכים א', ז', כג-כו), וגם את ה“ים" שבפי חז"ל למאגר השמן של בית הבד. “ים" תמיד מוקף, מים כנרת וים המלח ועד “הים הגדול" שבתורה (במדבר ל"ד, ו-ז). נטלתי אטלס ואנציקלופדיה עברית, ובדקתי על פני כדור הארץ כולו, ואכן התברר לי שאין “ים" מוקף יבשות גדול יותר מן “הים הגדול" שלחופי ארצנו.
דווקא “הים התיכון" הוא שם רומאי. האימפריה שכבשה את כל חופיו כדי לשלוט בעולם, ואין לו שום היגיון מאז היעלמותה של רומא.
“ברוך אתה ה'… אשר עשה את הים הגדול", מחופי ישראל עד גיברלטר, וכלשון המחבר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכ"ח, א): “והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים".
נסענו פעם לטיול משפחתי בעבר הירדן המזרחי. במעלה אחד הכבישים אל הרי אדום עצר לפתע הנהג, המדריך, ורץ לצפות בנחש ענק שרבץ על הכביש וברח מפני הרכב. מעולם לא ראיתי נחש כזה. בירכתי בהתרגשות, בשם ובמלכות: “ברוך אתה ה'… שככה לו בעולמו". הנהג, המדריך, הגיב בהפתעה.
תלמידה יקרה נסעה לקורס צלילה באילת, ושאלה אותי בטלפון: “יש ברכה על היצורים המופלאים שרואים שם בים סוף?" אמרתי לה: “בוודאי. ברוך אתה ה'… שככה לו בעולמו". כעבור כמה ימים חזרה ושאלה: “האם אפשר לברך בתוך המים, כשרואים את היצורים האלה, או צריך לברך מראש לפני הצלילה?" עניתי לה בשמחה: “מיום שנברא העולם ועד שה' ברא אותך, אף אחד או אחת לא שאל או שאלה שאלה כזאת. בורא עולם, שברא גם את המים וגם את היצורים המופלאים, ישמע את ברכתך גם מתוך המים".
שנים שאלתי את עצמי מדוע אני כל כך לבדי בברכות אלו. מדוע פשוט לשומרי תורה מכל החוגים ש“אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה", ומברכים על כל מה שטועמים ואוכלים, ואילו את ברכות הראייה “לא נהגו לברך", חוץ מברקים ורעמים וקשת. לבסוף הגעתי למסקנה שגם זו “תורת גלות", כי באמת לא נהגו לטייל וליהנות ממראות נוף, באשר דיכאון הגלות פגע מאוד בשמחת ההתפעלות ממראות הטבע.
אבל אנחנו כבר לא בגלות, ברוך השם. כבר ראיתי גם לומדי תורה, חרדים ושאינם חרדים, יוצאים לטיולים ומתפעלים, שולפים מצלמות מול נוף מיוחד, ואוספים את בני המשפחה או את החברים לצילום תמונה על רקע נוף, ורק שם ה' לא נזכר. ממש “חילוניות מרחיקת לכת" ביחס לברכות הראייה, מחשש מוזר של “ספק ברכה", שמא המראה לא מספיק מרגש כדי לברך בשם ובמלכות. ממש אבסורד. על כל טעימה מברכים בלי ספק, ורק למראות הבריאה די בתמונות מצלמה. פשוט וברור, כל מי שמרגיש או אומר “איזה יופי" חייב לברך את בורא היופי בעולם, כי “אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה".
שאלו אותי: “אם צריך לברך על כל נוף יפה, נצטרך לברך ביום טיול עשרות פעמים?" עניתי: “על סעודה אחת אפשר לברך פעם אחת על הכול, וכך גם בהנאת טיול בנוף דומה, במקום שבו עוצרים מול נוף מרשים. אבל אם עוברים לנוף אחר, ומרגישים ‘איזה יופי’, צריך לברך שוב, כמו בשתי סעודות".
מה מברכים בתל יריחו? ובמעברות הירדן? ובמעברות הארנון? ובמורד בית חורון?
כדברי חז"ל, מהמשנה (ברכות פרק ט') עד להלכה (אורח חיים סימן רי"ח): “ברוך אתה ה'… שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה".
אבל איך יודעים בדיוק היכן עברו אבותינו את הירדן?
אם לומדים תנ"ך כשלב הראשון בלימוד תורה, יודעים שמי הירדן נכרתו לפני בני ישראל “הרחק מאוד, מאדם העיר אשר מצד צרתן" (יהושע ד', טז), והירדן כולו התייבש משפך היבוק ועד ים המלח. לכן אפשר לברך בכל מקום באפיק הירדן מגשר אדם ועד ים המלח, ובמיוחד מול גשר אדם.
אם לומדים לזהות את מעברות הארנון, כמו את מורד בית חורון, בסיבוב התלול, מתחת לדרך העתיקה שנחשפה, יודעים גם היכן לברך על ניסים שנעשו לאבותינו.
נסענו פעם עם חבורת רבנים ותלמידים מאלון שבות לטיול בעבר הירדן המזרחי. בבוקר היום השלישי התיישבנו מול מעברות הארנון מדרום, ובירכתי בקול רם. כולם פרצו בצחוק. שאלתי מדוע צוחקים, ואמרו לי: “הרב יעקב מדן אמר לנו אמש, תראו מחר בבוקר, הרב יואל יברך ‘שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה’". ידעתי שלרב יעקב אין בעיה לברך ברכות כאלה, ולכן פניתי אליו ושאלתי: “הרב יעקב, יש לך ספק על המקום?" אמר לי: “כן, אני חושב שבני ישראל עברו יותר מזרחה". אמרתי לו: “אבל חז"ל קבעו את הברכה על מעברות הארנון הידועים מאז ומתמיד על דרך המלך, וזה מה שאנו רואים". אמר הרב אלישיב קנוהל זצ"ל, אז הרב של כפר עציון: “זה נימוק מנצח".
ברוך השם שזיכה אותנו לחיות וגם לטייל בארץ ישראל, ולזכות בברכות הנפלאות שנשכחו בגלויות, וקמו לתחייה עם קיבוץ הגלויות.