אנחנו חיים בשתי מדינות, שכל אחת מהן נמצאת תחת דיקטטורה וכיבוש.
במדינה אחת הדיקטטור הוא ביבי, ונתיניה הם, כפי שקבע אהרון ברק, אנשי המחנה "הליברלי", הנמצאים תחת כיבוש. בירתה היא ירושלים, ואצל חלק אחר בני ברק.
מוסדות המדינה המשליטים את הכיבוש הם מיליציית בן גביר, שנקראה בעבר משטרה, והשב"כ, שנפל לידי הכוחות המשיחיים. אמצעי התקשורת שלה הם ערוץ 14, גלי ישראל, ערוץ 7 ומקור ראשון.
הדיקטטור, ביבי נתניהו, הביא את המדינה לסף חורבן. הוא לא רק אשם בטבח שמחת תורה, הוא אפשר לציר האיראני לסגור עלינו בתנועת מלקחיים, שרק בגלל טעותו הפטאלית של מנהיג איראן, ובן חסותו נסראללה, לא הצטרפו למערכה שבה, באמצעות אלפי טילים בו-זמניים מאיראן, מהחותים וכמובן מחיזבאללה. ההתעוררות ביו"ש, בשילוב פלישה של כוח רדואן שתכבוש את כל צפון הארץ, לפחות עד חיפה, תחת אותה חסות של מתקפת טילים וכטב"מים, היו מכריעות אותנו סופית, כך לפחות ניתח זאת גיורא איילנד. מעל לכל, ביבי אשם במדיניות "חמאס הוא נכס", שהובילה להתעצמותו בעזרת מזוודות הכסף.
הדיקטטורה השנייה נשלטת על ידי דואופול משותף לנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית יחד עם היועמ"שית. המחנה ה"אמוני" הוא תחת הכיבוש, המתואר היטב ב"פטריוטים". בירתה היא צפון תל אביב. מוסדות המדינה המשליטים את הכיבוש הם הדיפ סטייט, הכוללת את מערכת המשפט, כולל מנהיגה הנסתר אהרון ברק, יחד עם האליטה הכלכלית, התקשורתית, הצבאית והאקדמית. כלי התקשורת שלה הם ערוצים 11, 12 ו-13, גל"צ, הארץ ו־YNET, רשימה חלקית.
האשמה על טבח שמחת תורה נופלת על הצבא והשב"כ, שלא רק שלא התריעו על תוכניות חמאס אלא הוליכו שולל את הדרג המדיני בטענה שחמאס מורתע. מעל לכל, הם אשמים בכך שלא העירו את ביבי בליל שבת. לו היו מעירים אותו, ביבי הזהיר היה מעיר את כל המערכת ומונע את ההתקפה.
בדיקטטורה האחת ישראל בדרך לקריסה כלכלית, עקב בריחת מוחות, ולבידוד מדיני קטלני, ועל נתיניה שורה הדיכאון והייאוש. בדיקטטורה השנייה ישראל היא מעצמה כלכלית וצבאית, ועל נתיניה שורה האופוריה ותחושת הנס.
אז אני יודע. ברור לכם מי צודק. אין ספק שהתיאור ה"סימטרי" הזה שלי הוא מעוות ודמגוגי, וכל הראיות מוכיחות שתושבי הדיקטטורה השנייה טועים, ובגדול.
אתם כמובן צודקים. אבל זה ממש לא משנה. כי המחנה השני משוכנע באמת, בטעות כמובן, ובכנות גמורה, שהוא חי בדיקטטורה הזו. השכנוע הזה מוביל אותו למעשים נואשים המפרקים את המדינה ומוסדותיה, והחרדה שלו מובילה אותו להילחם עד הסוף המר.
השאלה היחידה שנותרה היא מה על כל אחד מאיתנו לעשות כדי לגרום לאנשים במחנה השני להרגיש קצת פחות בחרדה. אני יודע שאתם, ממש לא כמו שהם חוששים, ושאתם לגמרי מוכנים למצוא דרך לחיות יחד אם הם רק פחות יאיימו עליכם.
כל מה שצריך הוא רק להבין ולהאמין שהם לא עושים מניפולציה, ושהם לגמרי, בכנות, בחרדה. זה לא יפתור את כל הבעיות, אבל ייתן לנו פתח להתחיל את הדרך הארוכה לריפוי.
הכותב הוא תלמיד ישיבת מרכז הרב, ממייסדי ומנהלי בית הספר לקולנוע מעלה וקרן גשר, ולשעבר מנהל בשידורי קשת 12.