ליל שבת פרשת שמות תשפ"ה היה אחד הלילות הארוכים והקשים בחיי.
לילה שהתחיל בישיבת קבינט בבוקר ביום ששי, והסתיים לפנות בוקר של שבת קודש, בהליכה רגלית למלון עם תיק עבודה ביד, משקל אחריות עצום על הכתפיים, ומטען כבד בלב.
את תפילת ליל שבת, הקידוש והסעודה הראשונה ערכנו במזכירות הממשלה, ולחדר הדיונים חזרנו עם התלבטות הלכתית: האם וכיצד לרשום מעכשיו את הנתונים שמוצגים לנו, הדברים החשובים שנאמרים, והנקודות שנרצה להעלות? הפסקתי לרשום מפאת קדושת השבת, אבל הדברים נחרטו עמוק בזכרוני, והם שבים וצפים בי שוב ושוב, בודאי עכשיו, בערב שבת פרשת שמות.
שעות ארוכות של דיונים, שככל שהתארכו, הותירו בי דאגה עמוקה, לא רק מה"עסקה" הנוראה עם החמאס שזכתה ברוב עצום של קולות חברי לממשלה, לא רק ממחיריה המיידיים בעזה, ביו"ש, ובכל זירות המאבק בטרור, אלא גם מהלכי הרוח שמאחוריה, מהקריסה הערכית של מנהיגי ה"ימין" ששמעתי במו-אזני מנמקים את תמיכתם ב"עסקה" באמצעות סיסמאות קמפיין השמאל, מהיכולת המזעזעת של כל ראשי מערכת הבטחון לדקלם את אותן הבטחות-סרק של טרום-עסקת-שליט, וגם ממה שנחשף על השיח שנוהל מול ממשל טראמפ עם כניסתו לתפקיד - שיח שלא ניסה אפילו למנוע עסקה נוראה כל כך, שהתאימה אולי לימי ביידן אבל ודאי לא לנשיא טראמפ שאתו ניתן היה לעלות על מסלול אחר לחלוטין בנוגע לעזה.
אבל יותר מכל הייתי מודאגת מהתוצאות הקשות שהמתינו לנו בהמשך הידוע-מראש של הדרך, בשלב ב' של העסקה - שלב הכניעה המוחלטת והנסיגה מעזה תוך ויתור מלא על כל מטרות המלחמה, מלבד השבת חטופינו.
עיני כל העולם נשואות לעזה - אמרו לנו שוב ושוב כל גורמי הבטחון את המובן מאליו, והמשמעות הברורה: כניעה שלנו שם, נסיגה שהופכת את המלחמה, ואת מחיר-הדמים הגבוה שלה ל"עוד סבב", שיקום שלטון חמאס והתחמשותו מחדש, וצריבת התודעה שטבח ביהודים זה משתלם, וחטיפות הן נכס אסטרטגי במלחמה נגדנו והדרך הבטוחה להכניע אותנו - כל אלה יהיו תוצאות שלב ב' של העסקה, והן מצטברות לכדי לא פחות מאסון לאומי, באחריותנו.
מה עושים מכאן? התשובה הפשוטה, הבוערת בלב אל מול החרפה הזו, היתה: לפרוש מהממשלה. להבהיר ש"ממשלת ימין" שעושה מעשה שמאל - אין לה זכות קיום, ואחת דתה: להתפרק ולהיזרק אל פח האשפה של ההיסטוריה. בודאי אחרי טבח נורא מצד אחד, ומלחמת-גבורה ומסירות נפש מפעימה מצד שני. ממשלה שפועלת כך - אינה ראויה לעם הזה, ולא תוכל להמשיך להנהיג אותו. חשוב שהלקח הזה יחרט עמוקות אצל כל מנהיג ימין, היום ובעתיד. כאלה היו מחשבותינו עוד בראשית אותו שבוע של פרשת שמות, עת התכנסנו - כל הסיעה - לדון בעסקה המתקרבת, כשלכולנו ברור שאין סיכוי שהיא לא תעבור.
בצד התשובה הטבעית הזו, ידענו כולנו שחובה עלינו לעשות כל מאמץ שמטרות המלחמה אכן יושגו, למרות הכל. אנחנו, ששלחנו את החיילים להילחם למען המטרות הללו, מחויבים להשגתן, גם אם קשה עד מאד הדרך. לא נוכל להתנער מאחריות. חובתנו לבדוק היטב האם בכוחנו, למרות קבלת ה"עסקה" ע"י הממשלה, לייצר כלים פוליטיים ומדיניים שיאפשרו להחזיר את המדינה למסלול הנכון, מסלול הנצחון, וימנעו את ההידרדרות לתהום. חובתנו לעמול לייצר עבור המדינה האהובה שלנו "מחלף" שמאפשר לחזור לדרך המלך, למרות הסטיה החדה ממנה. בחובה הלאומית הזו השקענו באותו שבוע את מיטב כוחנו ויכולותינו.
הגענו לישיבת הקבינט של 10 בבוקר מצויידים בהחלטות קבינט שנקבעו מראש בין שר האוצר וראש הממשלה, החלטות שחלקן סייעו לנו להתמודד בטחונית עם השחרור המאסיבי של מחבלים רוצחים אל שטחי יו"ש, ואף להפוך את צומת קבלת העסקה לצומת שינוי המדיניות הבטחונית באזור, שעד אז המאמץ המרכזי בו היה בתחום שימור הרגיעה, ומכאן ואילך: מאמץ התקפי מהסוג שלא היה מאז חומת-מגן.
אבל ההחלטה החשובה מכולן, שסוכמה כאמור מראש מול ראש הממשלה, היתה למנוע מעבר אוטומטי אל שלב ב' של העסקה, לייצר בלימה של התהליך, ולחייב החלטות קבינט נוספות לפני כל התקדמות. בכך, למעשה, יצרנו עבור הממשלה את האופציה לשנות כיוון, לעצור לפני התהום, ולהציל את המדינה מהאסון הנורא מכל.
"וילך איש מבית לוי ויקח את-בת-לוי" - "פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, וחזר ולקחה" - מבאר רש"י, וממשיך: "וזהו "וילך" - שהלך בעצת בתו, שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם כן על הנקבות, והחזירה ועשה בה ליקוחים שניים".
גזירת פרעה האיומה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אינה פוטרת אותך מהחובה להמשיך ולבנות את בית ישראל - אומרת מרים לאביה. אם יש סיכוי להמשיך הלאה - עליך למצות אותו, ואין אתה רשאי להשתמט ממנו. עמרם משתכנע מהגישה האחראית של בתו, עושה "סיבוב פרסה", וחוזר ולוקח את יוכבד אחרי שכבר פרש ממנה. את התוצאה של סיבוב-הפרסה הזה כולנו מכירים: מהדרישה התקיפה הזו של מרים נולד, כידוע, מושיען של ישראל.
"אל תטעה בנו" - אמרתי לראש הממשלה בדמעות בהגיע תורי לדבר - "לממשלת ימין שעושה מעשי-שמאל אין זכות קיום. אנחנו לא פורשים ממנה אך ורק בגלל הסיכוי שהיא תחזור בה, תעשה סיבוב-פרסה, ותעלה מחדש על מסלול הנצחון" - הסברתי, וסיפרתי לו את סיפורם של עמרם ובתו מרים. "לא נשב בממשלת עסקת שליט" - הבהרתי - "אבל בחרנו בדרכה של מרים: נתנו לך ולממשלה כולה את האופציה לצאת ממסלול-הכניעה האובדני הזה, וצריך יהיה למצות אותה בהצלחה".
האם נצליח לעלות על המחלף? לא ידענו, אבל חייבים היינו לנסות. עוד נכונו לנו מאבקים רבים גם מול אויבינו, גם מול ידידינו, וגם בתוך הממשלה. לא את כולם היכרנו או יכולנו אפילו לדמיין באותו ליל שבת פרשת שמות, אבל את החובה לעשות הכל כדי להצליח בהם - היכרנו היטב, והיא שהובילה אותנו.
האם הצלחנו? בסופו של יום, הממשלה עצרה ולא המשיכה לשלב ב'. בסופו של יום, שתי הדרישות שדרשנו בתוקף: להימנע מכל עצירה לעסקה חלקית, ולהסתער על העיר עזה שהוגדרה כ"אזור אסור להתקפה" בגלל החטופים - דרישות שבגללן ספגנו קיטונות של דלגיטימציה - התקבלו, ובזכותן הצלחנו סוף-סוף להביא את חמאס להסכמה להשיב לנו את כל חטופינו החיים בעת ובעונה אחת, כשאנחנו עדין מחזיקים ביותר ממחצית חבל עזה, וכשעקרון פרוז חמאס ועזה זוכה ללגיטימציה בינלאומית שקשה היה לדמיין שנשיג. כל זה הושג למרות קמפיין עתיר-משאבים שכאמור, כבר אז, בליל שבת פרשת שמות תשפ"ה, חילחל עמוק אל חלק גדול משרי הממשלה.
השבוע קיימנו בכנסת אירוע-הוקרה לגיבורים שנתנו לנו את התמיכה לאורך הדרך הקשה הזו: פורום גבורה, ופורום תקוה. נזדקק לתמיכתם גם בהמשך, כי אל הנצחון לא הגענו.
עדין אנחנו, כמו מרים על שפת היאור, עומדים על המשמר, להשגיח ולהתערב בעת הצורך, לוודא שגם מהמקום אליו הגענו - רק נתקדם ולא ניסוג אחור, חלילה. "צל"ש או טר"ש" - אמרתי לראש הממשלה כשביקש לכנות את המלחמה "תקומה". המבחן הזה - הוא גם מבחננו.