קשה להבין מאיפה מגיעה הבהלה הזו, אולי מניסיונות עבר כושלים של המערב (בעיקר של האמריקאים) לבחוש בהפלת והחלפת משטרים במזרח התיכון, ניסיונות שהסתיימו כמעט תמיד בכישלון. עיראק לבדה מספקת דוגמאות הן מהעבר הקרוב יחסית, כאשר נכשל הניסיון להפוך אותה לדמוקרטיה מתפקדת אחרי הפלתו של סדאם חוסיין, והן מהעבר הרחוק עם נפילתו של נורי א-סעיד).
אולי הפחד להתערב נובע סתם מאיזה חשש דמוני של 'מי יבוא במקום', עם זיכרון מהכתרתו של נסראללה על ידי ישראל ב-1992, אחרי שהאחרונה חיסלה את קודמו האפור, עבאס מוסאווי, ואולי זו סתם איזו חוסר אמונה ביכולתנו להשפיע.
יש ארבעה נימוקים נגד מעורבות ישראלית, וכולם שגויים: הטיעון בדבר חוסר היכולת, הטיעון בדבר חוסר ההשפעה, הטיעון בדבר תוצאת בומרנג והטיעון החושש מנקמה איראנית.
הטיעון הראשון - המניח שלישראל פשוט אין יכולת צבאית או מבצעית לעשות משהו - כמעט לא מושמע משום שהוא הופרך במבצע עם כלביא. ישראל הוכיחה יכולות מרשימות, הן מודיעיניות והן ביצועיות, בכל מה שנוגע לאיראן, לצמרת המשטר האיראנית, למיקומם של בסיסים, אתרים רגישים ומפקדים חיוניים ולאפשרות לחסל או להשמיד אותם.
הטיעון השני - המניח שגם התערבות ישראלית לא ממש תשנה משהו - שגוי במהותו. הסיבה שלפחות נכון לשעת כתיבת השורות המשטר האיראני טרם קרס, לא נובעת מאיזו אהדה המונית שהוא נהנה ממנה או ממלחמת אזרחים פעילה. היא נובעת אך ורק מהעובדה שכוחות צבאיים כמו משמרות המהפכה והבאסיג' עדיין מטילים את אימתם על האיראנים והם נאמנים למשטר עד המוות, משום שנפילת המשטר תוביל גם לנפילתם.
אם ישנו משהו שיכול לזרז את התהליך פעמיים: גם להחליש את יכולותיהם ולעודד עריקה בשורותיהם וגם לעודד את האיראנים שלא לחשוש מהם, הוא נתון בידיה של ישראל (וגם בידי האמריקנים). הפצצת בסיסים של משמרות המהפכה ופגיעה בדמויות מפתח, הם רק שני סוגים של פעולות שיכולות לזרז מאוד את המהפכה. למעשה, אם יש משהו שאפשר בוודאות ללמוד מהעבר, הוא שדווקא הטיעון של "בוא ניתן לאיראנים לעשות את העבודה בעצמם" לא כל כך הוכיח את עצמו, אולי יש גבול למה שאזרחים מסוגלים לעשות לבד מול משטר רצחני.
הטיעון השלישי מביע חשש מבומרנג, משום שדווקא העובדה שישראל היא זו שתסייע למפגינים, תעזור גם למשטר לדכא את ההפגנות ולהשיג תמיכה מחודשת של אזרחי איראן. כאילו עכשיו המשטר לא מאשים השכם והערב את ישראל, את סוכני המוסד ואת כל מי שהוא רק יכול במעורבות, כאילו זה ישנה משהו אם זה גם יהיה ברור לעין כל (מה גם שאפשר להניח שישראל כן פועלת בדרכים שונות, גם אם נסתרות מהעין).
הטיעון הרביעי הוא החשש מתגובה איראנית, הרי בטח המשטר האיראני ינסה להרוג ישראלים שוב, הוא ישלח לפה מאות טילים וכטב"מים, יסית לפגיעה בישראלים, יסבסד את חיזבאללה וחמאס... או בעצם, מה עוד משטר האייתוללות יכול לעשות שהוא עוד לא עשה לנו? לאיים להשמיד אותנו? לפתח פרויקט גרעין?
מאידך, נימוקים בעד מעורבות לא חסרים, מעבר לסיכול האיום הגדול ביותר שעדיין ישנו על ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל, מעבר להכרת הטוב של האמריקאים אם נעשה בשבילם את העבודה, מעבר להרתעה של אויבים פוטנציאליים נוספים, מארדואן ועד קטאר, אני רוצה להתייחס דווקא לרווח עקיף - אהבת העם הפרסי-איראני.
כן, תקדים דגלי ישראל שמונפים בהתלהבות בסומלילנד, מלמד אותנו שעם מוסלמי יכול ויודע להכיר טובה לישראל. המבוגרים באיראן עוד זוכרים את שיתוף הפעולה הפורה בין המדינות לפני ההפיכה, הצעירים הגולים או אלו שמוחים ברחובות מניפים פה ושם דגלי ישראל או קוראים בשמו של נתניהו. אם נענה להם, אולי נרוויח מעצמת נפט משגשגת וידידותית בלב המפרץ הפרסי. אם נרצה - אין זו אגדה.