המאמר הזה מופנה לכל יהודי שמשתייך לציבור הימין האידאולוגי, ובפרט להתיישבות החלוצית.
"ויאמר משה אל ה'.. לא איש דברים אנכי.. כי כבד פה וכבד לשון אנכי", את הדברים הללו קראנו השבת בפרשת שמות יחד עם התשובה הנחרצת שקיבל משה - "מי שם פה לאדם.. הלא אנכי ה".
התשובה הזאת צריכה להדהד אצל כל אחד מאיתנו, במיוחד בדור הזה בה הפכה ההסברה באמצעות הדיבור והכתיבה לאחד מכלי הנשק המשמעותיים ביותר בכל מערכה.
בשונה מציבור השמאל בישראל, לימין כמעט ואין ייצוג בתקשורת. בטח לא באתרים, אך גם ברשתות הוא סובל מייצוג חסר לעומת גדלו. אולם כל זה מתגמד כשמסתכלים על הימין האידאולוגי - זה שמתווה את הדרך בהתיישבות, בביטחון, בהר הבית ובכמעט כל הנושאים.
הציבור הזה שמונה רבבות ואת משנתו יונקים מאות אלפים, מיוצג על ידי אנשים בודדים בקושי. זה נשמע הזוי אבל תחשבו רגע. בכמה אושיות רשת וכותבים מושחזים נתקלתם למשל שמדברים על הנושאים שאני משתדל להביא בפלטפורמות השונות? אפשר לספור אותם על כף יד אחת, וגם זה בקושי.
כמה אנשים אתם מרגישים שמבטאים ומעלים על הכתב באופן קבוע את מה שאתם חווים, מרגישים ומאמינים? לא יותר מארבעה שמות יעלו לכם בראש.
בציבור שלנו, ועוד יותר בהתיישבות החלוצית עצמה, יש לנו בעיה שהשתרשה. אנשים תותחים ומסורים, אבל להתראיין, לכתוב או לדבר על מה שהם מאמינים ופועלים, בעיניהם זה מחוץ לתחום ההתמחות שלהם. כמה פעמים שמעתי את המשפט "עזוב, אני לא טוב בזה", כשחיפשתי בנרות מישהו שיסכים להצטלם על נושא חשוב.
אתה לא טוב, וגם החבר שלך, ובעצם כולם. וכך גם העוולות שאתה חווה לא מתווכות לציבור והיכולת לתקנם יורדת לרצפה - אך בעיקר הפעילות הטובה, החיובית, המפעימה, נחשפת רק לעיני המעגל המצומצם. לא צריך להסביר לכם את החשיבות של הסברה בדורנו. כל מערכת בכל תחום מושפעת מזה באופן ישיר.
אגלה לכם סוד: אף אחד לא נולד עם מיקרופון ביד. כן, גם לא אני. אני גדלתי בכלל בגבעה, עם עדר צאן, אפילו בלי מחשבים בבתים. יכולות ניסוח? למדתי מכוח הרצון. מכיתה ג' קיבלתי חינוך ביתי מדהים ותורני, אך שיעורי עברית וחשבון לא היו שם מבחירה.
התחלתי לכתוב כי נזרקתי למים. כי לא היה אף אחד שיכתוב על מה שקורה בפעילות שלנו, כי יכלו לרמוס אותנו ואף אחד לא ידע, כי חוללנו דברים מדהימים אבל מחוץ לגבעה אף אחד לא שמע עליהם.
לתקשורת בכלל נזרקתי אחרי שגורמים דורסניים ובעלי כוח, פשוט איימו בצורה מאפיוזית על כל יחצ"ן שהסכים (בתשלום) לעזור לפרסם את מה שקורה אצלנו. הבנתי באיחור: אם אין אני לי - מי לי.
בכתבה הראשונה שברתי את השיניים. 5 שעות ישבתי מול המחשב עד שיצאה תוצאה צולעת שמביך לקרוא אותה היום. הפוסטים הראשונים לא היו רחוקים משם. אבל הבנתי שאין ברירה. תביא אפילו תוצאה חלקית, זה עדיף מכלום. לאט לאט תשתפר.
מאז כבר 6 שנים שאני כותב. יש עוד לאן להשתפר, אבל ב"ה מצליח להשפיע לא מעט ובעיקר להוות קול לכל כך הרבה אנשים שחשים סוף סוף שיש מי שמייצג אותם. לא עוד ציבור מדוכא ומנודה, אלא כזה שמשמיע את משנתו בגאון ולא יעמוד מנגד כשירמסו אותו.
אין לי ציפייה מאף אחד להתחיל מחר בבוקר לכתוב טורים בעיתון. יש אנשים שיודעים לבנות מצוין, להיות רועי צאן או לפעול בתחומים אחרים וטוב שימשיכו בכך. אך אם כל אחד מאיתנו שנפעם ממשהו או רותח מעצבים פשוט יעלה את התחושות על הכתב, המצב של ציבור הימין האידאולוגי כולו ישתפר פלאים.
במקום חמישה כותבים מושחזים ועוד עשרות בודדות שכותבים מפעם לפעם, יהיו לנו עשרות פעילים רהוטים שיגלו לפתע את כשרונם האבוד ומאות נוספים שיסייעו להם. זה ממש בהישג יד, תאמינו לי. גם אם לא יצא לכם בהתחלה 10/10 פשוט תפרסמו. עם ישראל צמא לאמת ויקבל אותה גם בעטיפה דהויה וחבוטה.