בין הפגנות להפלת השלטון באיראן והפגנות כנגד גיוס חרדים, בין תחזיות מזג אוויר חורפיות ותחזיות להמשך צמיחה כלכלית, בין סיכום השנה האזרחית וחימום מנועים לקראת שנת בחירות, נדמה ששכחנו שהסוגייה המרכזית שמלווה אותנו מאז השבעה באוקטובר עדיין לא נפתרה.
חמאס עודנו קיים, הוא עדיין שולט ברצועה, והוא לא מראה סימנים שהוא מתכוון לעזוב בקרוב. הדיווחים האחרונים אודות לחץ אמריקאי לפתיחת מעבר רפיח ממצרים לרצועה הוא דוגמה אחת לקונספציה שנדמה שחוזרת ומעוורת את עינינו, כאילו המלחמה נגמרה, וכל שנשאר הוא לדון איך, מי וכיצד צריך לשקם את עזה.
אז זהו, שלא!
חשוב שנזכור - המלחמה בעזה לא נגמרה! אף אחת ממטרות המלחמה טרם הושגה במלואה! עדיין יש לנו חטוף אחד - רן גואילי ה' יקום דמו - שמחכה להגיע לקבר ישראל. מי שמאמין שחמאס רוצה להחזירו אך אינו יודע היכן הוא, בוחר שוב לחיות בקונספציה. עלינו ללמד את חמאס שהסכמים צריך לכבד עד לפסיק האחרון שבהם, ושיש מחיר - כבד מאוד - כשלא עושים זאת. היינו צריכים ללמד אותו את זה כבר מזמן, אך מוטב מאוחר מלעולם לא.
ואם במטרות המלחמה עסקינן, הרי שאין ספק כי המטרה הראשית של המלחמה - חיסול חמאס, והבטחה שעזה לעולם לא תהווה איום על ישראל, עדיין לא הושגה. חמאס חי, קיים, בועט, ועסוק ללא הרף בבנייה מחודשת של הכוח שלו, ובהמשך יצירת דה-לגיטימציה לנוכחות הישראלית ברצועת עזה. מרוב מחלוקות על מה לעשות בעזה ב'יום שאחרי', אנו שוכחים ש'היום שעכשיו' דורש המשך נחישות, מאבק ללא פשרות, והבנה שחמאס לא יעזוב אם לא נכריח אותו לעשות זאת בכל האמצעים הנדרשים לכך.
למעלה מ-820 ימים עברו מאז יצא אחי הגדול ז"ל, אל"מ יהונתן שטינברג, אז מח"ט הנח"ל, לעזרת חיילי גדס"ר הנח"ל שנלחמו על הגנת כרם שלום בדרום העוטף. הוא לא זכה להגיע אל חייליו, ונפל בקרב גבורה, יחיד מול תריסר מחבלי נוח'בות. למעלה מ-820 ימים שבהם דמותו לא משה מעינינו. למעלה מ-820 ימים בהם אני נזכרת במשפט שאמר לנו, אי שם במהלך למעלה מ-20 שנות שירותו הצבאי: "מי שחושב שלחסל את חמאס בעזה זה פשוט, לא יודע על מה הוא מדבר".
אולי אמר זאת כשהיה רל"ש מז"י במבצע צוק איתן, ואולי אמר זאת כשהיה חלק מצוות שהגה תוכנית שלמה ומסווגת למלחמה בעזה בהיותו קצין אג"ם 162, ואולי בהזדמנות אחרת. כך או כך, נפילתו של אחי בקרב בבוקר שמחת תורה השבעה באוקטובר הייתה אקורד סיום לחיים שהוקדשו כולם לביטחון המדינה, ושחלק ניכר מהם הוקדש למלחמה בחמאס.
באותם ימים "מיטוט חמאס" היה נראה מטרה בלתי אפשרית, ו"הבטחה שעזה לעולם לא תהווה איום על ישראל" הייתה יכולה לכל היותר להיות סיסמת בחירות שכל שומעיה יודעים שאין מאחוריה דבר. אבל היום, אחרי למעלה מ-820 ימים של מלחמה בהם חמאס הוחלש בצורה משמעותית ביותר, אחרי שינוי בלתי נתפס במאזן הכוחות האזורי והעולמי, אחרי מאות מגיבורינו שמסרו את נפשם, ואלפים שנפצעו בגוף ובנפש, אחרי גילויי האכזריות הבלתי נתפסת שצרובים בכולנו מאותו יום ארור - היום המטרות האלו הן ברות השגה! בפרפרזה על דבריו של אחי, אין לי ספק כי אם הוא היה זוכה לחיות היום הוא היה אומר: "מי שחושב שלחסל את חמאס בעזה זה בלתי אפשרי, לא יודע על מה הוא מדבר".
המלחמה הזו היא הארוכה והקשה בתולדות ישראל, המחירים שהיא גבתה מאיתנו הם אדירים ונוראיים, ומי כמונו, בני המשפחות השכולות, יודע זאת. הנטל המוטל על לוחמינו בסדיר, בקבע ובמילואים ועל בני משפחותיהם הוא עצום. כולנו משוועים לסיום המלחמה, לחזרה מלאה של כולם לשגרה, לימים שבהם לא נצטרך עוד לתמוך במשפחות מגויסים, ולהכין אין סוף עוגות ותבשילים ללוחמינו. אולם אם לא נסיים עכשיו את המשימה, כשהיא בהישג יד, תהיה זו בכייה לדורות!
דווקא בימים אלו בהם שלטון הרשע האיראני מפרפר את פרפוריו האחרונים וציר הרשע שמתדלק את חמאס מתפורר, עלינו להנחית את המכה הניצחת, ולא לעצור עד שנחסל את חמאס. זוהי המחויבות המינימלית שלנו לכל קורבנות המלחמה הזו, כמו גם לדורות הבאים.
הכותבת היא אחותו של אל"מ יהונתן שטינברג הי"ד וחברת פורום הגבורה