במהלך שלושים וארבע שנות עיסוקי בייעוץ אסטרטגי מדיני וביטחוני, למדתי להיזהר במיוחד מרגעים שבהם ההיסטוריה מתחילה לזוז.
רוב האנשים לא מזהים אותם בזמן. אחרים מזהים ומפחדים מהמסקנות. מה שמתרחש באיראן בשבועות האחרונים איננו עוד מחאה כלכלית, לא זעם נקודתי ולא התפרצות רגעית. זהו כרסום עמוק בלגיטימציה של שלטון הפחד. גם אם משטר האייתולות ישרוד את הסיבוב הזה, הוא כבר נכנס לשלב של דעיכה.
נפילת משטרים טוטליטריים אינה אירוע טלוויזיוני. היא תהליך. והשלב המסוכן ביותר בתהליך הזה הוא הרגע שבו כולם מבינים שהשלטון כבר לא כל יכול. באיראן, הרגע הזה הגיע. הרחוב כבר לא מאמין לאיומים, האליטות מתחילות לגדר סיכונים, והעולם עוקב בדריכות אך בלי תכנית.
כאן מתחילה הבעיה.
ברמה העולמית, איראן היא אבן יסוד בסדר הבינלאומי המעוות שנבנה בעשור האחרון. ציר רוסיה סין איראן אינו רק ציר אידאולוגי אלא מערכת אינטרסים קרה. נשק, אנרגיה, עקיפת סנקציות ושחיקת ההגמוניה המערבית. החלשות דרמטית של איראן תערער את הציר הזה מבפנים. סין תיאלץ לבחור בין יציבות אנרגטית לבין תמיכה במשטר מתפרק. רוסיה תאבד שותפה מרכזית בזירת המזרח התיכון. המערב יעמוד שוב בפני שאלה שהוא נוהג להדחיק: האם הוא מוכן לשלם מחיר כדי לעצב מציאות, או שיסתפק בניהול משברים.
במזרח התיכון, ההשלכות יהיו מיידיות. איראן אינה רק מדינה עוינת. היא מרכז שליטה. חיזבאללה, המיליציות השיעיות בעיראק, החותים בתימן וחמאס כולם פועלים תחת מטריה איראנית. בלי טהרן חזקה, המערכת הזו תיכנס או להתפרקות או להשתוללות. זה לא יקרה בשקט. ארגונים שמבינים שהגב שלהם נחלש נוטים לפעול באלימות יתרה, לא מתוך עוצמה אלא מתוך פחד.
מי שמדבר על שלום אזורי ביום שאחרי נפילת המשטר האיראני אינו מבין את הדינמיקה. שלב הביניים יהיה מסוכן, רועש ובלתי צפוי. מדינות סוניות ינסו להרחיב השפעה. גורמים קיצוניים ינסו למלא חללים. גבולות תודעתיים וצבאיים ייבחנו מחדש.
ומכאן לישראל.
מבחינת ישראל, איראן היא לא עוד אויב. היא המנוע. היא האיום הרב זירתי. היא זו שמאפשרת מלחמות התשה ארוכות דרך שליחים. החלשותה או נפילתה של טהרן תשנה את סביבת האיום של ישראל מן היסוד. לא מחר בבוקר, אבל באופן עמוק. זהו רגע אסטרטגי שישראל לא חוותה מאז קריסת ברית המועצות.
אבל כאן בדיוק טמון המבחן. משטר מתנדנד עלול לנסות לייצר מלחמה חיצונית כדי לאחד שורות. שלוחות איראניות עלולות לפעול בעיתוי שגוי מתוך לחץ. מי שמבין אסטרטגיה יודע: דווקא כשהאויב נחלש, הסיכון בטווח הקצר עולה.
ולכן השאלה האמיתית איננה האם המשטר האיראני ייפול. השאלה היא האם ישראל והמערב ערוכים לכך שהוא אכן ייפול.
ישראל חייבת לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי. לא בסיסמאות, לא בתקוות ולא בהתלהבות. מי הם השחקנים באיראן העתידית שראוי לנהל מולם שיח. אילו קווים אדומים אינם ניתנים למיקוח. ואיך מונעים מאיראן חופשית להפוך לאיראן כאוטית ומסוכנת מסוג חדש.
המערב מצדו לא יכול להרשות לעצמו שוב לעמוד בצד. ואקום אסטרטגי אינו נשאר ריק. אם הדמוקרטיות לא ייכנסו עם תכנון, חזון ונחישות, אחרים יעשו זאת במקומן.
וזו השורה החשובה באמת: נפילת משטר האייתולות, אם תתרחש, לא תהיה סוף סיפור אלא תחילתו של מאבק חדש על דמותה של איראן ועל דמותו של המזרח התיכון. מי שיגיע מוכן, ישפיע. מי שיגיע מאוחר, ישלם מחיר.
זה לא רגע לחגיגות. זה רגע לחשיבה קרה, לעוצמה שקטה ולמנהיגות שאינה מפחדת מהאמת
הכותב הינו יועץ אסטרטגי בכיר לניהול משברים