עם הגברת עירוב חיילות בתפקידי שדה ובפעילויות מבצעיות שונות, חיילים דתיים קרביים מוצאים את עצמם לא אחת בפני דילמה קשה: מחד - רצון כן ומוחלט למלא את המשימה הצבאית עד תום; מאידך - שאיפה לעשות זאת בדרך של קדושה, מבלי להיכשל באיסורים הלכתיים או להיקלע למצבים שאינם הולמים את אמונתם.
הבעיה איננה תאורטית. היא מתרחשת יום־יום בשטח. מחלקת בני ישיבות הסדר הפועלת בפעילות ביטחון שוטף, יוצאת לסיור ממושך של כ־12 שעות, הכולל כניסה לכפרים ערביים, ובסיור מוצמדת למחלקה נהגת - ולא נהג. מדובר בשהות ארוכה, צפופה ומבצעית, בתנאי שטח, שאינם מתאימים לחיילים דתיים המבקשים לשמור על גבולות בסיסיים של צניעות והלכה.
אך זו איננה הדוגמה היחידה - ואף לא העיקרית. דוגמה מצויה עוד יותר היא שיבוץ מד"סית לאימון או לפעילות של חיילים דתיים. אימוני כושר כוללים לעיתים תרגילים, לבוש, שפת גוף ואווירה שאינם הולמים ציבור דתי, ובוודאי כאשר מדובר במסגרת קרבית, סגורה, ובאינטראקציה מתמשכת. שוב, אין כאן זלזול ביכולותיה המקצועיות של המד"סית, אלא שאלה פשוטה: מדוע חייל דתי צריך להיקלע מראש לסיטואציה בעייתית, כאשר ניתן - ללא פגיעה מבצעית - להצמיד מד"ס או לבנות מסגרת אימון מותאמת?
בפועל, המסר שמועבר לחייל הדתי הוא בעייתי: המשימה קודמת, ואת ההתאמה תעשה בעצמך - אם בכלל. כך נוצרת שחיקה שקטה. לא ויכוח פומבי, לא סירוב פקודה - אלא ויתור פנימי, שמוביל לכך שהצבא “לומד" שאין כאן בעיה אמיתית.
הניסיון ההיסטורי מלמד שהתאמות בצבא לא נולדו מהבנה מלמעלה, אלא מהתעקשות מלמטה. כך היה בנושא הכשרות בראשית ימיו של צה"ל. אז, חיילים דתיים סירבו להשלים עם מציאות שבה אינם יכולים לאכול כראוי, התעקשו מול מפקדים, ושילמו לעיתים מחיר אישי - עד שהצבא הפנים. כיום, רמת הכשרות בצה"ל מאפשרת לכל חייל דתי לאכול ללא חשש, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לומר לו “תסתדר".
מכאן הלקח הברור לימינו: האחריות על שמירת הצביון הדתי אינה מונחת על כתפיהם של ראשי ישיבות ההסדר, רבנים או פוליטיקאים. היא מונחת על החיילים עצמם - ובעיקר על הלוחמים והקצינים שבשטח. הדרישה לשיבוץ נהג במקום נהגת, למד"ס במקום מד"סית, ולהימנעות מערבוב שאינו הכרחי מבצעית - חייבת לעלות מהשטח, בעקביות, בכבוד, אך גם בתקיפות.
ככל שחיילים יתעקשו יותר, כך המערכת תבין שמדובר בצורך אמיתי ולא ב"רגישות אישית". וככל שחיילים יוותרו ויאמרו לעצמם “נעבור את זה בשקט", כך המצב הקלוקל יעמיק, והפער בין ההצהרות היפות על התאמה לציבור הדתי לבין המציאות בשטח יגדל.
אם מדינת ישראל באמת מבקשת להרחיב את מעגל המשרתים, ואם מוקמות מסגרות חדשות המיועדות גם לציבור החרדי והציוני־דתי - עליה להפנים אמת פשוטה: שירות קרבי משמעותי אינו צריך לבוא על חשבון זהות דתית בסיסית.
המסר הזה חייב להיאמר - לא רק מעל דפי העיתון, אלא קודם כול - עם הנשק, האפוד והקסדה, בשטח.