שורד השבי דוד קוניו תיאר בראיון לחדשות 12 את הימים הקשים בשבי חמאס וחשף את את הזוועות שעברו הוא ובני משפחתו מאז החטיפה ביום ה-7 באוקטובר 2023.
בעוד שאר בני משפחת קוניו המורחבת נאבקו על חייהם בבתים סמוכים, המחבלים חדרו לביתם של דוד ושרון והעלו אותו באש. דוד ניסה להגן על משפחתו. כשלא ניתן היה עוד לנשום, הוא ניסה לברוח יחד עם בתו יולי ונתפס על ידי מחבלים.
שרון ואמה נשארו בבית אפוף העשן ובהמשך הופרדו ונחטפו לעזה בנפרד. שרון, דוד ויולי נלקחים לעזה פצועים מבלי לדעת מה עלה בגורלה של אמה. "אנחנו נטרפים לגמרי מהמחשבה שאמה לא איתנו", סיפר דוד. "כל הזמן שואלים אותם, אומרים להם שיש עוד ילדה שממש דומה ליולי שקוראים לה אמה ושהיא תאומה שלה ואם הם יכולים למצוא אותה. אבל אף אחד לא יודע, היה כזה כאוס. אנחנו לא אוכלים ולא שותים כל כך, אנחנו לא יכולים עם המחשבה הזאת שאמה לא איתנו".
"היה לי מאוד קשה לתפקד שם", הוא מתאר את הרגעים הקשים. "הרגשתי צורך לגונן עליהן כל הזמן כי אני הגבר היחידי".
עם אמה הם התאחדו בבית החולים "נאצר" בח'אן יונס כשהמחבלים מצלמים את רגע האיחוד כדי להשתמש בו לסרטון תעמולה ציני. המפגש שהיה קשה. "אנחנו מחזיקים אותה והיא לא מזהה, היא מסתכלת וממשיכה לבכות. ואז שרון שרה לה 'רד אלינו אווירון', ובאמצע השיר פתאום הילדה מתחילה להירגע. עם יולי היא ישר התחברה, לא היה צריך להסביר".
ביום ה-49 דוד נאלץ להיפרד משרון והבנות, ששבו הביתה בעסקת החטופים הראשונה. "הרגע הכי נוראי בחיים שלי היה כשאני נפרד מיולי, אמה ושרון. ביקשתי מכל האנשים בחדר גם שלא יוותרו עליי, ושיוציאו אותי, כי ידעתי שכולם הולכים לצאת".
דוד סיפר על מסכת של התעללות פיזית ונפשית קשה וממושכת שעברו במנהרות, שכללה הרעבה, תנאי מחיה בלתי אנושיים ולוחמה פסיכולוגית אכזרית. "אין אוכל, אין מים. תקופה די ארוכה, שאנחנו על 250 מיליליטר מים וחצי פיתה ביום. מיום ליום אתה מרגיש יותר חלש, ואתה מרזה, והיינו צריכים לקום כל פעם שהם עוברים, וזה היה מבחינתנו הדבר הכי קשה שעשינו באותו יום. סחרחורות, אנשים עוד שנייה מתעלפים".
כדי לשרוד חשב על מי שמחכים לו בבית. "היית מדבר לילדות ולשרון כל הזמן". הייתה לי גומייה של הבנות שלי שמצאתי במקרה בכיס, ושרשראות שהכנתי מגלעיני תמרים, והייתי יושב איתן סוגר את העיניים ומתפלל. מדבר אליהן, אומר להן שאני אוהב אותן, שהן הדבר הכי יקר לי בעולם. כל פעם שאתה מתפלל, אתה בוכה. אבל זה נתן לי את הכוח, החזיר אותי למציאות שלי, עזר לי קצת להכיל כמה שאפשר את מה שקורה סביבי".
ביום השחרור הוא מבין לראשונה שאחיו אריאל ישוחרר יחד איתו. "פתאום הדלת של ההאנגר נפתחת וצועקים דוד קוניו, ובאותו רגע אני מבין שאריאל בא. אני מרים את הראש ואני רואה בחור גבוה עם שיער ארוך, ואני לא קולט שזה הוא, אז אני מתקרב עוד ואז אני כבר מבין. ואני מתחיל לבכות ומחבק אותו ולא מפסיק לנשק אותו בכל מקום בגוף בערך. הייתי הכי מאושר בעולם שלפחות אחי הקטן בסדר, אבל אני לא יודע מה עם המשפחה, וגם הוא לא יודע".
בשיחת הווידאו עם משפחתם בבוקר השחרור הם מגלים שכל בני משפחתם שרדו את התופת. "רואים את שרון ואת את ארבל, ואני ואריאל - בוכים".