דורין יושבת מולי בקליניקה, עיניה מלאות כאב מצד אחד ותקווה מצד שני.
"אני רוצה שיובל יבין אותי, שהוא יזום ויוביל. שיפתיע אותי בפינוקים קטנים ואוכל להרגיש את הגבר שבו, אותו יובל שהרגשתי כל כך חזק בהתחלה. אני רוצה להצליח להתרווח, לנוח ולהנות", פתחה דורין.
"הכמיהה הזו מבורכת, זו כמיהה עמוקה לנוכחות גברית שתאפשר לך להיות רכה ונשית. ומה את מרגישה כשזה לא קורה?", שאלתי.
"אז אני ממש מתוסכלת, מפסיקה לבקש ולקוות. אני פשוט מוותרת". ענתה דומעת.
"דורין, את לא באמת מוותרת".
"לא?", שאלה.
"כי הנשמה לא מוותרת על אור שהיא יודעת ששייך לה. זו גם בדיוק הסיבה שאת כאן עכשיו, כי יש בך ידיעה עמוקה שיש דרך אחרת. יש בך תבונה נשית עתיקה שיודעת בדיוק איך לפעול כדי למשוך את המציאות שאת רוצה. בואי ננסה יחד להתבונן ולראות, לפני שאת דיברת עם יובל, לפני שביקשת או בכלל פעלת במציאות, כבר הייתה תנועה פנימית בתוכך. העולם וכך גם יובל, לא מגיב למה שאת אומרת החוצה אלא למה שאת מאמינה בו בפנים. מה את אומרת ליובל כשאת קורסת וצריך לקלח את הילדים, לנקות את הבית ועוד משימות?", שאלתי.
"אני אומרת לו שנמאס לי לעשות הכל לבד ואני צריך את העזרה שלו", ענתה דורין.
"ואלו קולות פנימיים עולים לך כשאת אומרת את זה?", שאלתי.
"יש לי מקהלה בראש באותו הזמן: "זה לא ריאלי שהוא יחזור מוקדם", "הוא לא באמת מסוגל לקלח אותם", "לא נעים לי לבקש אחרי יום עבודה כל כך מפרך שהוא עבר", "אולי אני מגזימה".
"בדיוק, יובל ישמע את המסר אבל זה לא באמת יגייס אותו לתת. לא כי הוא לא רוצה ולא כי הוא לא יכול אלא כי אין לו לאן לתת. כי הכלי שלך, הרצון שלך, לא באמת פתוח. זה כמו לנסות למזוג מים מכד לתוך כוס מלא, המים ישפכו ולא ייכנסו פנימה. כשאת לא באמת מאמינה ברצון שלך ובזה שאת ראויה לו, אז הרצון שלך סגור". הסברתי.
"אז מה אני צריכה לעשות?", שאלה דורין בחוסר אונים.
"התנועה הנכונה כדי לאפשר לו לתת לך זה ללמוד לפנות את הכלי, ממש לרוקן אותו", עניתי.
"לרוקן ממה?", שאלה דורין.
"מספקות, תנאים, ממשפטי "אבל"....ולהיזכר שאת ראויה לרצון שלך. בכל פעם שעולה בך רצון ומיד אחריו עולה ה "כן, אבל…", עצרי. קחי נשימה. ושחררי את "אבל". אמרי לעצמך: "אני ראויה ש…"
"אני ראויה שיובל יעזור לי ויהיה בעל הרבה יותר תומך ועוזר", ניסתה דורין .
"בואי נתקן את מה שאמרת: אני ראויה לקבל עזרה, אני ראויה לקבל הקשבה, אני ראויה לקבל נוכחות, פינוק ומנוחה. ואז, תני לעצמך דקה או שתיים לדמיין אותך מקבלת ונהנית מזה. אם פתאום את מרגישה כיווץ או התנגדות זה סימן שיש שם חסם והמפגש איתו זו כבר תחילת תהליך הריפוי, כל התנגדות פנימית היא סימן להכרה של חלקים בעצמך שלא מאמינים שהם ראויים וזה בדיוק המקום להתחיל לרפא ולא להילחם".
"את חושבת שזה ישנה את הקשר שלנו? איך זה יקרה?", שאלה דורין בספקות.
"כשאת ממוקמת במקום של ראויה אמיתית, את משדרת אנרגיה אחרת לקשר. זו לא רק תחושה אלא דרך של להיות בעולם. את לא מבקשת או דורשת, את מזמינה מתוך מקום פנימי ברור, מלא בכבוד לעצמך ולרצון שלך. יובל מרגיש את זה. לא צריך מילים גדולות או ריבים אלא רק את הפתיחות הפנימית הזו.
זה לא קסם אלא תבונה נשית. במפגשים שלנו אנחנו לומדות יחד לרוקן ולפתוח את הכלי, לשחרר חסמים ולהזמין את האור שמגיע לך. כשאת מאמינה, כל העולם כבר מגיב ומסתדר בהתאמה. ותזכרי, כל שינוי אמיתי מתחיל מבפנים. את לא צריכה להלחיץ או לשנות אחרים. כשאת משחררת את החסמים שלך והכלי פנוי לקבל, הקשר מתמלא באופן טבעי".