אנחנו חיים במצב חירום מתמשך - גם כשהאזעקות שקטות. המלחמה אולי לא תמיד בכותרות, אבל היא חיה ונושמת בתוך הנפש.
חיים בינינו אלפי אנשים פוסט־טראומתיים. חלקם לוחמים, חלקם מפונים, חלקם אזרחים שנחשפו לאימה - ורובם שקופים. כי מלחמה לא גובה מחיר רק בחזית - יש לה מחיר כבד בנפש, והוא לא נגמר ביום שהקרבות נגמרים.
פוסט־טראומה לא תמיד נראית כמו שאנחנו מדמיינים. לפעמים זו דריכות תמידית, קושי להירדם, התפרצויות, ריח או צליל שמפעילים הכול.
אנשים מתפקדים, עובדים, מחייכים - ובפנים נושאים מלחמה שלמה.
אז איך מתנהלים נכון בתוך המציאות הזו? קודם כול - מפסיקים להילחם בעצמנו. נותנים מקום למה שקורה. מדברים, גם אם זה לא מסודר. שומרים על עוגנים קטנים של שגרה, תנועה, נשימה. ומבינים שבקשת עזרה היא לא חולשה - היא אחריות.
אבל מעבר לאישי - נדרשת גם מודעות ציבורית. רגישות, סבלנות, פחות שיפוטיות. כי כשאנחנו מבינים מה עובר על מי שמולנו, אנחנו כבר חלק מהפתרון.
והכי חשוב לזכור: מלחמות משאירות צלקות שלא רואים - והחברה נמדדת ביכולת שלה לראות אותן.