לאחרונה רץ ברשת סרטון מרתק: ליאור שליין, סמל החילוניות-הליברלית החוששת מהשתלטות השיח המשיחי, יושב לשיחה צפופה עם מחנך של "נוער הגבעות".

על פניו, החלוקה ברורה: בצד אחד יושב האדם ה"רציונלי", שמדבר על דמוגרפיה, כלכלה, "מספרים" ועל "כאן ועכשיו". מולו יושב האדם ה"אמוני", שמדבר על הבטחה אלוקית, על נצח ישראל ועל רוח.

שליין, בכישרון רטורי, דחק את בן-שיחו לפינה: "יש כאן מיליוני ערבים, המספרים לא לטובתנו. האמונה שלך לא תעלים אותם". המחנך ענה בלהט: "אנחנו לא עובדים לפי מספרים, אלא לפי נצח ישראל".

לכאורה, ניצחון ללוגיקה החילונית על פני הפנטזיה הדתית. אך האמת שאם נגרד מעט את השכבה החיצונית, תתגלה לנו מציאות מורכבת הרבה יותר.

התנגשות הציוויליזציות

בניגוד למבט הראשוני, דווקא תפיסתו של שליין, בה אחזו גם גורמי המודיעין לפני טבח ה-7 באוקטובר, לוקה בחוסר ריאליות עד כדי משיחיות חילונית. זו אמונה יוקדת, כמעט דתית, בכך שכל בני האדם רוצים להיות ליברלים מערביים, ושאם רק ניתן להם הזדמנות - הם יזנחו את חלומותיהם הדתיים. לכן הם האמינו ש"חמאס מורתע" כי יש לו מה להפסיד, וש"שלום כלכלי" יקנה שקט.

בניגוד לכך, כבר לפני כשלושים שנים, טען פרופ' סמואל הנטינגטון, בספרו "התנגשות הציוויליזציות" שההבדלים החשובים ביותר בין עמים הם לא פוליטיים וכלכליים אלא תרבותיים ודתיים. לעומת רוב החוקרים שסברו שהעולם צועד לקראת "כפר גלובלי" ליברלי שבו כולם רוצים דמוקרטיה, הנטינגטון הציב מראה מפוכחת וכתב: "האמונה המערבית באוניברסליות של התרבות המערבית סובלת משלוש בעיות: היא שקרית, היא בלתי-מוסרית, והיא מסוכנת."

תפיסתו אכן הוכחה במבחן ההיסטורי, עם עליית הטרור האיסלאמי כנגד המערב, כשלון ארה"ב בהנחלת הדמוקרטיה בעיראק ואפגניסטן, והעובדה ש"האביב הערבי" הוביל לעליית כוחות איסלאמיסטיים ולא ליברליים.

האויב שלנו לא עובד לפי ה"רציונל" של שליין. הוא מונע מכוחות עומק של דת, זהות ושנאה דתית, ששום חישוב כלכלי לא יעצור. להתעלם מהכוח הכי חזק שמניע את ההיסטוריה האנושית, ובמיוחד את המזרח התיכון - כוח הרוח והאמונה - זה לא ריאליזם. זה מגוחך ופתטי כמו פיזיקאי שמנסה לחשב מסלול של טיל אבל מתעלם מכוח הכבידה כי 'הוא לא רואה אותו'.

משום כך לא נגזים אם נאמר שמדובר באמונה עיוורת. מדוע? משום ששליין וחבריו ממשיכים להחזיק בה למרות שהמציאות שוב ושוב טופחת על פניהם. לכן, אחרי הטבח הקשה שמדינת ישראל עברה, לטעון שדווקא הגישה החילונית-מערבית היא "ריאלית" זה אבסורד.

דו-שיח של חרשים

מצד שני, גם תשובתו של איש הגבעות הותירה טעם של חוסר. לומר שהמספרים לא מעניינים זה לא מספיק. אנחנו חיים בעולם הזה, עולם של חומר, של פוליטיקה ושל כלכלה.

הרב קוק זצ"ל, במאמרו המכונן "המספד בירושלים", עמד על המתח הזה בדיוק. הוא דיבר על שני כוחות שמובילים את עם ישראל:

כוח משיח בן יוסף: הכוח שאחראי על הצד החומרי, הלאומי, הביטחוני והכלכלי. הדאגה ל"גוף" של האומה.

כוח משיח בן דוד: הכוח שאחראי על הייעוד, על הרוח, על הקשר לנצח. הדאגה ל"נשמה" של האומה.

הטרגדיה שלנו היום היא הנתק. שליין מייצג את הדאגה לקיום הפיזי, לכלכלה, לביטחון השוטף. הוא צודק בדרישתו לריאליזם, אבל טועה בחושבו שהגוף יכול לחיות בלי נשמה. זו טעות קריטית שמובילה לעיוותים ואף מעוורת את המבט הריאלי הבסיסי ביותר, כפי שראינו לעיל.

לעומתו, אנשי האמונה צודקים שהמנוע והבסיס לקיומנו כאן הוא אמונתנו בזכותנו התנ"כית על הארץ, והחזון של בשורתנו הייחודית לעולם, אך לעיתים הם נוטים להזניח את הכלים הריאליים, את הצורך בהסברה, בכלכלה חזקה ובדיפלומטיה, מתוך מחשבה שהרוח לבדה תנצח.

איפה הכסף: למה שליין עדיין מעז לזלזל?

זו הנקודה העמוקה שבגללה ליאור שליין עדיין מרגיש בנוח ללעוג ל"הזיות" של אנשי האמונה, למרות הכשלון האדיר של אותה ריאליות הזויה ועיוורת בשמה הוא בא. הסיבה היא שישנם תחומים בהם השארנו לו את המונופול על ה"מציאות".

שימו לב לתופעה מדהימה: במישור הצבאי, הוויכוח הוכרע. פעם טענו ש"דתיים לא יכולים להיות קצינים בולטים", שהאמונה תפריע למקצועיות. המציאות הוכיחה ההפך: קורסי הקצינים, ולצערנו גם בתי הקברות, מעידים כאלף עדים שהאמונה היא לא חסם, אלא זרז עוצמתי לגבורה, למקצועיות ולמסירות נפש. כך גם במישור ההתיישבותי, הוויכוח הוכרע. מהמצב ההיסטורי בראשית המדינה, בו אנשי הקיבוצים החילוניים הובילו את ההתיישבות, והדתיים הסתרכו מאחור, למצב בימינו בו אנשי האמונה הם המובילים הגדולים שהופכים את הגבעות הקירחות ליישובים פורחים. בתחומים אלו אף אחד לא יכול לטעון שאנחנו "מנותקים" וחיים בהזיות.

אבל בכלכלה? במדע? בהייטק? שם אנחנו עדיין מגמגמים. תשאלו את עצמכם באופן כנה: למה הטייקונים הגדולים, ראשי המשק ומובילי הטכנולוגיה בישראל לרוב משתייכים למחנה פוליטי מסוים? הסיבה היא שמתוך רצון עז לדאוג לזהות היהודית ולהתיישבות, הזנחנו את פיתוח תודעת השליחות במישורים הכלכליים והחומריים של המדינה. זה נתפס בעינינו כעיסוק אגואיסטי ונמוך.

כל עוד הציבור האמוני נתפס כמי שלא יודע לייצר כסף, טכנולוגיה וקדמה מדעית ברמות הגבוהות ביותר - לגישה החילונית יהיה בסיס כלשהו לחרדות והחששות. הם תמיד יוכלו לומר: "אתם נחמדים עם האידאליסטיות שלכם, אבל את המדינה אנחנו מחזיקים".

כיבוש גבעות ההיי-טק והיזמות

הדרך לנטרל את הביקורת של שליין והציבור אותו הוא מייצג, היא לא רק לנצח בוויכוח ביוטיוב, אלא לנצח במציאות.

המצב השלם הוא שכוחו של משיח בן דוד, יכלול בתוכו גם את כוח משיח בן יוסף, ושהחזון הרוחני לא יקטין ולא יפגע ביסודות ההתפתחות החומרית. "כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שאי אפשר שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקניינים החומריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת" (הרב קוק, המספד בירושלים).

הציבור הדתי מטבעו מגוון מאוד. מי שהולך לחינוך, צבא או התיישבות, מחובר לשליחות שבעיסוקו, וטוב שכך. אך רבים מאוד שלא מתאימים לתחומים אלו, והולכים בהתאם לכשרונם להיי-טק וכדומה, אינם מחוברים לחשיבות הגדולה שיכולה להיות גם בנתיב בו בחרו. הרבי מליובאוויטש הפציר בחסידיו בנוגע לחשיבות העושר הכלכלי כפשוטו. וכבר חז"ל אמרו שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר.

ברגע שהציבור האמוני יסתער על המעבדות במכון ויצמן ועל המשרדים בהרצליה פיתוח עם אותה תשוקה, "אש בעיניים" ותודעת שליחות שיש לו בצבא ובגבעות - ההפחדות על עתיד המדינה יקרסו. כאשר יתברר, כמו בזירת הצבא וההתיישבות, שדווקא האמונה הופכת את הישראלי למדען טוב יותר, לכלכלן פורה יותר, ולסטארט-אפיסט מוצלח שמבצע אקזיט שמקפיץ את עושרו ואת עושרה של המדינה - אז תישמט הקרקע מתחת לחששות והחרדות. לא יוכלו עוד לטעון שהאמונה היא בריחה מהמציאות, כי המציאות על כל מישוריה תהיה מלאה באנשי אמונה מובילים.

זהו האתגר של הדור שלנו: לא להסתפק בצדקת הדרך, ובאידאלים הברורים והמובהקים, אלא לבנות כלים ארציים חזקים גם במישורים הכלכליים מתוך חיבור לקב"ה ולייעוד הישראלי, עד שגם הספקנים הגדולים ביותר יצטרכו להודות: האמונה היא מנוע המציאות והריאליזם היחיד שעובד כאן.

הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה