הרב יואל בן נון
הרב יואל בן נוןצילום: ערוץ 7

לפני שנים רבות כתבתי מאמר על שורשי חנוכה עם אדם הראשון על פי הגמרא (עבודה זרה ח), ולפיה אדם הראשון, לאחר שהבין את "מנהגו של עולם" הטוב, קבע שמונה ימי חג לפני היום הקצר ביותר ושמונה ימים אחריו, "הוא קבעם לשם שמים". אלא שאחריו הפכו אותם לחגים אליליים, שמהם חייבים להתרחק, כמובן.

תלמיד חכם חשוב הגיב בחריפות ואמר לי: "זה ממש פאגאני. עצם ההסבר שקושר את ימי החנוכה של ניסי החשמונאים עם אדם הראשון הוא פאגאני"! אמרתי לו: "חז"ל אמרו בגמרא על אדם הראשון שהוא קבעם לשם שמים"! הגמרא גם מזכירה במפורש שני חגים של שמונה ימים בתקופת היום הקצר והלילה הארוך, שפל האור השנתי, ואי אפשר שלא לראות את הקשר הברור עם שמונת ימי חנוכה באותו הזמן. הוא חזר על דבריו ולא היה מוכן לשמוע על שום קשר בין הגמרא על אדם הראשון לבין הגמרא על "מאי חנוכה".

הלכתי הביתה מזועזע וחשבתי על המוני יהודים מכל החוגים, שנפגשים בשמחות ומברכים במאור פנים "מזל טוב", ואין שם ה' בפיהם. ממש פאגאני. מי התיר לברך ב"מזל"?

אם מתכוונים באמת לשפע טוב מצירופי הכוכבים בעת הזאת, הרי זו עבירה חמורה מן התורה (ויקרא י"ט, כו; דברים י"ח, י): "לא יִמָצֵא בך ... מְעוֹנֵן ...". כך גם נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י"א, ח-ט). גם אינני מבין איך עדיין מפרסמים בעיתונים פרסומי אסטרולוגיה עם השפעות של צירופי כוכבים לפי זמן ה"מזל" של כל אדם בלידתו. מישהו אומר להם שזה "מנהג אלילי, פאגאני"??

אם לא מתכוונים ממש לברכת ה"מזל", ורוב המברכים כנראה לא מתכוונים, עדיין זה ממש פאגאני. היכן נפסק להלכה להתיר ברכה כזאת, בלי שם ה'? כבר שנים רבות שאני מברך בשמחות: "ברכת ה' עליכם"! יש לי כמה תלמידים ותלמידות, אבל רוב השומעים מחייכים ואומרים: "הרב יואל נוהג לומר ברכת ה' עליכם".

יום אחד, לפני שנים רבות, קראתי בעיון ובתדהמה את הקטע מתוך ספר "הזוהר", שנוהגים לומר בכל פעם בפתיחת ארון הקודש להוצאת ספר תורה. גם בתרגומים לא מעיזים לתרגם אותו בדיוק. בפסקה האמצעית כתוב שם:

"לא על אנש (=מוחמד!) רחיצנא (=אני בוטח), ולא על בר אלהין (=הנוצרי!) סמיכנא, אלא באלהא דשמיא דהוא אלהא קשוט (=שהוא אמת), ואורייתיה קשוט (=ותורתו אמת), ונביאוהי קשוט (=ונביאיו אמת), ומסגא למעבד טבון וקשוט (=ומרבה לעשות חסד ואמת), בֵּה אנא רחיץ (=רק בו אני בוטח) ...".

הקטע הזה נכתב מתוך הזדהות עמוקה עם יהודים "אנוסים", שמוציאים ספר תורה חבוי מתוך קיר ואומרים: אנחנו לא מוסלמים ולא נוצרים כפי שאנו נראים בחיי היום־יום. אנחנו מאמינים בה' אחד, שהוא אמת, ותורתו אמת, ונביאיו אמת, והוא מרבה חסד ואמת, ורק בו אנחנו מאמינים. לכן הם היו שומרים על תורתו ומוציאים ספר תורה לקרוא בו, אחרי שבדקו מסביב שאף חשוד אינו צופה בהם. כל כך מרגש להבין קטע מופלא על יהודים "אנוסים", שהמירו את דתם כלפי חוץ כדי לשרוד בטומאות העמים, ושמרו על יהדותם בסתר. מי יודע כמה ספרי תורה עוד נשארו בקירות בתים של יהודים אנוסים.

אבל איך אפשר לומר קטע כזה כיהודים בני עם חופשי בארצנו? מאז שהבנתי זאת, אני חושב על היהודים ההם עם פתיחת הארון, אבל מדלג ואינני אומר מילים כאלה, כי אנחנו לא "אנוסים", ברוך השם. אי אפשר כלל להעלות על הדעת שאנו נראים כמאמינים באמונות זרות כאלה, ואני מתבונן סביבי ושומע שאומרים את כל הקטע, כנראה בלי להבין מה אומרים. ממש מדהים.

פעמים רבות אני פוגש תלמידי חכמים וגם חברים יקרים ואהובים שחיים עדיין בחוץ לארץ, ולפעמים אני שואל אחדים מהם: הגמרא (כתובות קי ב; עבודה זרה ח א) אומרת בפירוש שאדם מישראל שחי בחוץ לארץ "כאילו עובד עבודה זרה בטהרה". איך מתירים לומדי "תורת הגלות" לשבת בטומאת ארץ העמים, כאשר אפשר לעלות לארץ?

אחדים עונים לי: יש בגמרא (כתובות קיא) גם איסור "לעלות בחומה", מכוח "שלוש השבועות" שה' השביע אותנו באמצעות הרעיה בשיר השירים. אני אומר להם על כך שלושה דברים. רש"י פירש את האיסור לעלות בחומה "יחד ביד חזקה". הרמב"ם לא הזכיר כלל את איסורי השבועות, אבל פסק במפורש את האיסור החמור לשבת בחוץ לארץ (הלכות מלכים, סוף פרק ה'). ר' מאיר שמחה מדווינסק, שכתב "אור שמח" על הרמב"ם ו"משך חכמה" על התורה, אמר במפורש אחרי אישור הצהרת בלפור בחבר הלאומים בסן רמו: "סר פחד השבועות".

בשיר השירים יש ארבע שבועות ולא שלוש. מי שיעיין היטב בתנ"ך ובסוגיית הגמרא יבין זאת. כאשר הרעיה מוכה ופצועה על ידי רשעי האומות, היא לא אומרת שלא לעורר את האהבה "עד שתחפץ", אלא משביעה את "בנות ירושלים" בשבועה הפוכה (שיר השירים ה', ז-ח): "השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני". במילים אחרות, יהודי אירופה וצפון אפריקה הופקרו לפוגרומים מזעזעים מזה כאלף שנה, עד חורבן הגלות בשואה. כשמתחוללים מעשי טבח ביהודים, השבועות שבתנ"ך ובגמרא מתהפכות.

ועוד דבר מעניין ואולי מפתיע. כבר מאות שנים שרים "לכה דודי" בכניסת שבת בכל העולם היהודי. האם מבינים מה שרים? לפני כחמש מאות שנה שר ר' שלמה הלוי אלקבץ מצפת, שמשפחתו גורשה מספרד, בזעקה גדולה: "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה". "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי". "התעוררי התעוררי, כי בא אורך קומי אורי".

בעברית ישראלית פשוטה: אחרי גירוש ספרד אין עוד מה לעשות שם. הגאולה תבוא אם המוני היהודים יקומו ויעלו לציון. אילו היו המוני יהודים נשמעים לזעקת השיר "לכה דודי" בחמש מאות השנים האחרונות, אולי היו נמנעים כמה וכמה פוגרומים, ומי יודע, אולי היה נמנע גם חורבן הגלות בשואה הנוראה.

יהודים שעדיין דבקים ב"תורת גלות" וחיים ב"טומאת ארץ העמים", אני כותב לכם מתוך אהבה עמוקה. אל תטעו ואל תחכו. קומו ועלו לארץ ישראל, כמו שעשו אחיכם יהודי המזרח בהמוניהם עם קום המדינה.