בימים האחרונים פורסם כי חוק החלת הריבונות, שאושר במליאת הכנסת לפני כחודשיים, הוקפא בפועל בעקבות מהלך פרוצדורלי: יו"ר הקואליציה אופיר כץ העביר את הדיון בו מוועדת החוץ והביטחון לוועדת הכנסת שבראשותו - מהלך שנעשה, על פי הפרסום, בהנחיית ראש הממשלה. המשמעות ברורה: הקפאת החוק ללא דיון וללא הכרעה. אין זו טכניקה שולית, אלא החמצה לאומית.
כמעט שישים שנה מעכבים את הריבונות ביהודה ושומרון, בשם תהליכים, לחצים ו"עיתוי". המסר שהעיכוב משדר לאויבינו חד: יש למה להמתין. יש סיכוי. כל עוד ישראל נמנעת מהכרעה דה־יורה - התקווה למדינה פלסטינית חיה.
לא במקרה, העולם הערבי והרשות הפלסטינית אינם נבהלים מהקמת עוד יישוב או הרחבת שכונה. כל עוד אין ריבונות - הכול נתפס כהפיך. ניתן לפנות יישובים, לשנות מציאות, ולהחזיק בתקווה שיום אחד תקום מדינה פלסטינית בלב הארץ. העדר הריבונות הוא הדלק המרכזי של התקווה הזו.
וכאן מתחדדת הבעיה: ראש הממשלה מצליח לבלום - אך אינו פורץ להכרעה. הוא מנהל את המצב, אך נמנע מקיבועו. חוק שעבר במליאה מוקפא באמצעים תקנוניים, לא מתוך מחלוקת גלויה אלא מתוך היסוס מדיני.
ההיסוס הזה אינו מתקיים בחלל ריק. המעבר לשלב ב’ של “תוכנית 20 הנקודות", ללא החזרת רן גוילי וללא קווים אדומים ברורים, נתפס כהתקפלות ללחצים שמפעיל ויטקוף - לחצים שלא ייעלמו אלא יעמיקו. הדרישה ל"גמישות" בזירה אחת תוביל לעיגול פינות בזירה אחרת, ובראשן סוגיית הנהגה פלסטינית “טכנוקרטית" בעזה.
ומכאן הדרך קצרה לסעיף 19, הקובע כי "לאחר שיקום עזה ורפורמות ברשות הפלסטינית עשויים להיווצר תנאים למימוש שאיפת העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולמדינה". זהו רעיון ישן במסלול עוקף: מדינה פלסטינית בשלבים, דרך הדלת האחורית.
הקשר ברור: מי שמקפיא ריבונות במקום אחד - פותח פתח למדינה פלסטינית במקום אחר. מי שנמנע מהכרעה - יידרש לוויתור הבא.
אם החשש הוא מתגובה אמריקאית, ההיסטוריה מלמדת אחרת. ההחלטות המכוננות של ישראל - מהכרזת העצמאות ועד ירושלים והגולן - התקבלו בניגוד לעמדת ארה"ב. מדינה שאינה מוכנה לשלם מחיר מדיני על ריבונותה, עלולה לשלם מחיר ביטחוני כבד בהרבה.
ובפתחן של בחירות, הציבור מחפש מנהיגות שמכריעה. העם יודע לזהות נחישות - והוא גם יודע לתגמל אותה. הבחירה עדין פתוחה: להנציח היסוס או הכרעה לאומית. עתידה של ישראל מחייב את הבחירה השנייה.