הפרשה פותחת בארבע לשונות של גאולה, שלבי גאולת עם ישראל ממצרים על ידי גואלם, 'והוצאתי', והצלתי', וגאלת' ו'ולקחתי'. השלב החמישי 'והבאתי', 'והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה, אני ה''.
כניסת בני ישראל לארץ ישראל, מופיעה גם מופיעה בפרשתנו, אך לא בהגדה של פסח. מביא אמו"ר בברכת אשר בשם מו"ר הרב ברוך קונשטט זצ"ל בתרצ"ו, בישיבת פולדה שבגרמניה, שלימדם את דברי 'אור החיים' הקדוש ששלב הכניסה לארץ-ישראל, הוא שלב מותנה. מותנה ב'וידעתם כי אני ה''. אם אחר כל ארבעת השלבים אין העם יודע 'כי אני ה'', אין תוקף להבטחת 'והבאתי'. וגם לא לשלב השישי, 'ונתתי', 'ונתתי אתה לכם מורשה'.
כי כשם שהיות עם ישראל עם ה', אינו קובע לשון גאולה לעצמו ללא המלכת ה' עליהם, כך גם הביאה אל הארץ הטובה, על כל מעלותיה, אינה קובעת לשון גאולה לעצמה ללא המלכת ה' עליהם. ועוד ראוי שנזכיר את דברי הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לישראל וקודם לכן הרב הראשי האגדי לצה"ל, שיש לחלק בין ארבע לשונות הגאולה לשתים הנוספות, כי ארבע הראשונות הן כולן בידי שמים, בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, מבלי שהיה לעם ישראל חלק כלשהו בביצועה. מה שאין כן 'והבאתי', הכניסה לארץ ישראל, זו תלויה בפעולות כיבוש הארץ על ידי ישראל, ובקיום התנאי המתלה שהוא כאמור 'וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא את מתחת סבלות מצרים'. בליל הסדר שותים אנו 'כוס ישועות' רק כנגד ארבע הלשונות של גאולה שהן רק בידי שמים, ללא מעורבות העם.
פרשת ארבע הלשונות של הגאולה לפני הלשון החמישית של 'והבאתי אתכם אל הארץ', פותחות ומסיימות באותו שלב של יציאה מסבלות מצרים. תחילה 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' ולאחר מכן, 'וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים'. מהי אותה תחושה כה חשובה ויסודית של היות עם-ישראל 'מתחת סבלות מצרים' שהיא היא גם הפותחת וגם הסוגרת את ארבע לשונות הגאולה, ולא עוד אלא שהיא הראשונה שיש להסירה כדי להתקדם ביתר שלבי הגאולה? רש"י במקום אומר: תחת סבלות מצרים, היינו, טורח משא מצרים. אומר בעל שפתי-חכמים, כאדם שנושא משא שמוציאים את האדם מתחת המשא. לא נאמר בשל סבלות מצרים, אלא תחת אותן סבלות.
לסבול פרושו לא רק עצם הסבל מהעבודה הקשה, אלא נשיאה מתמשכת במצב. סבל מכוח ההרגל וההשלמה עם לקיומו. תחילה התרגל עם ישראל לשבת ולהיאחז בגלות מצרים, בחיי יוסף המשביר, מתוך אושר וכבוד, כשכל דור מעמיק את ההיאחזות במצרים ואת ההתרחקות מארץ ישראל. משקם מלך חדש, עבר עם ישראל מהפך, מחיי אושר וכבוד לשעבוד והכנעה.
מעבר שהחמיר והגדיל את התרחקות העם מכמיהה כלשהי לשוב לארצו. מעבר לעצם המנטליות של עבד לדפוס נפשי של חיים תחת כפיפות, שליטה ופחד - השעבוד נעשה עם הזמן יותר ויותר פנימי תוך שהוא גורם לאפתיות וחוסר יוזמה, ואף לכך שבשלב מסוים, העבדות נעשית טובה בעיניו אף יותר מהחרות, וכלל לא יחפוץ לצאת לחרות. ובלשון המכילתא, 'עבדות מצרים הייתה חקוקה בליבם'. היציאה מתחת סבלות מצרים, היא אפוא היציאה מהשעבוד הנפשי, יציאה מאי הרצון לצאת לחרות שעם השנים נעשה חקוק בליבותיהם של ישראל שהפכו לעם של עבדים.
אומר 'אור החיים' הקדוש, התדעו מתי בוא תבוא הגאולה? בהעירה ליבות בני אדם, כשיאמר להם: 'הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם'?! [ויקרא כה, כה]. 'אור החיים' מתייחס לכל מצב בגלויות ישראל השונות. כי כשם שבפסיכולוגיה קיימים סוגים שונים לסבל נפשי, כעצב, דיכאון, חרדה, פחד, כעס, תסכול, קנאה, בושה ואשמה, כך קיימים סוגי 'תחת סבל' של גלות, מצבים של 'תחת סבלות מצרים'. יש ומצב 'תחת הסבל' נגרם מתוך רווחה שקדמה לשעבוד ומנעה חרות האדם מלהיות עבד ה'. ויש מצב של 'תחת סבל' הנגרם מתוך עצם העבדות. בשניהם אין האדם חופשי לעבודת הבורא, או משום שהוא משועבד לנכסיו, או משום שהוא משועבד לנוגשיו.
לימדנו הרבי מלובביץ זי"ע שעלינו לחיות עם הפרשה. לכן שומה עלינו לראות בדבר ה', 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים', גם כקריאה עכשווית, בימים אלו, לכל אחינו בגולה להעיר את ליבותיהם כלשון 'אור החיים', להעיר את הלבבות שהתרגלו מזה דורות לחיות תחת סבלות הרווחה בפזורות הגולה, להיענות לקריאות הרבות של רבותינו, חוצות הדורות וחוצות המגדרים, שקראו שוב ושוב לעם ישראל לשוב לארצו, לשוב למורשתו כפי שהיא נקראת בפרשתנו ולקיים במורשתו, היא ארצו, את מורשתו, היא תורתו.
החל מקריאת הגמרא בכתובות 'לעולם ידור אדם בארץ ישראל... ואל ידור בחוץ לארץ . המשך בקריאת הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד, לפני למעלה משמונה מאות שנה, האומר 'שנצטווינו לרשת את הארץ...ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות ולא לשממה...והמצווה הזאת היא מצווה לדורות' [השגות הרמב"ן לספר המצוות, מצוות עשה ד]. ובאחת מאגרותיו כתב כי כל מי שירא את ה' יבוא ויחזיק בארץ הקדושה.
כך גם קריאת הרמ"ק [רבי משה קורדובירו], מחשובי מקובלי צפת, באגרת הקודש: 'על כל איש ישראל להשתדל לבוא ולדור בארץ ישראל, כי שם עיקר עבודת ה''. או זו של האר"י הקדוש, גדול מקובלי צפת, מפי תלמידו רבי חיים ויטאל שאמר כי 'הזהירנו מורי ז"ל לדור בארץ ישראל, כי אין תיקון הנשמה אלא בה'. ומכיוון אחר קריאת תלמידי הגר"א, הגאון מוילנה, מלפני 300 שנה, שהתנגד נחרצות לחסידות, ובו זמנית טען שקיבוץ גלויות תלוי במעשה בני אדם, ולא יבוא בדרך נס בלבד. וכן בפי תלמידו משמו, הרב הלל ריבלין משיקלוב בספרו 'קול התור' [ה]: 'מצווה גדולה לעלות לארץ-ישראל ולקרב את הקץ במעשה'. ומנגד בחסידות, קריאת תלמיד הבעל שם טוב באגרתו 'קומו ונעלה ציון כי שם שער השמים' [רבי מנחם מנדל מוויטבסק].
הרב שמשון רפאל הירש, הגם שלא הטיף לעליה, כתב מפורשות, כי 'הקשר השלם בין ישראל לאלוקיו יכול להתקיים בשלימות רק בארץ ישראל. משנתו 'תורה עם דרך-ארץ', הפכה בארץ על ידי שומעי לקחו ואצל הדורות הבאים אחריהם, ל'תורה עם דרך ארץ ישראל'.
קיימת כמובן קריאת הרב צבי הירש קאלישר מפולין, תלמידו המובהק של רבי עקיבא איגר, מלפני כ 230 שנה, בספרו 'דרישת ציון' - 'חובת ישראל להשתדל בעצמם לעלות לארץ-ישראל'. וכפי שחזה הרב יהודה אלקלעי, מבשר הציונות שגיבש תוכנית מדינית להקמת בית יהודי לעם היהודי, עוד חמישים שנה קודם הרצל, שאמר 'כי הגאולה תתחיל בעלייה לארץ ובהתיישבות מעשית'. וכמובן קריאתו של מרן הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל, מרן הרב קוק באגרת תקנ"ה, 'תקנה' תרתי משמע, בה כתב כי 'מצווה גדולה לקרוא לאחינו לעלות לארץ ישראל ולבנותה, וכל עיכוב בדבר זה גורם רפיון בכוח האומה ובתחייתה'.
ואם ביקשנו קונסנזוס, מחשבה משותפת מושלמת, הרי אף החזון-איש, מגדולי הדור וממעצבי דרכה של היהדות החרדית בישראל בדור הקודם, כותב באגרותיו [חלק א] ש'בזמן הזה, כשאפשר לדור בארץ-ישראל, אין זה עניין של מידת חסידות בלבד, אלא קיום מצווה גדולה'. וכפי שהעיד אחד מתלמידיו המובהקים בדורנו הרב חיים גריינמן זצ"ל, בשם מורו ורבו החזו"א - 'עצם הישיבה בארץ-ישראל היא מצווה מן התורה, ואי אפשר להקל בה ראש'. אגב, החזו"א עלה ארצה וגר בבית פשוט בבני-ברק ומתוכו. בין השאר, פסק רבות באהבה רבה לחקלאים שומרי תורה ומצוות על מצוות התלויות בארץ.
רואים אנו אפוא שגדולי ישראל מכל קצווי הקשת קראו לאורך הדורות להוציא את ישראל מתחת סבלות מצרים, סבלות הגלות שבכל דור ודור, פעמים היה זה מתחת סבלות רווחה, הסתגלות לשפע ונוחות, כשרבים וטובים כבולים בנכסיהם, ופעמים מתחת סבלות שעבוד ורדיפה.
קריאתם של גדולי ישראל לדורותיהם הייתה והינה לכל יהודי באשר הוא יהודי, אבל כפולה ומכופלת היא לשומרי תורה ומצוות, שהרי באלגוריה למשל החפץ-חיים, על אותו עני שביקש יום יום מבעל צדקה עזרה, אך למרות שזה הזמינו למשרדו ברצונו לסייע לו, העני לא הגיע. כיצד אפוא נושא יהודי בגולה תפילה, יום אחר יום, שלש פעמים ביום ואומר: 'תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה', מקבץ נדחי עמו ישראל', ובכל זאת, חולף יום ועוד יום, ואין הוא ניגש לסוכנות הנסיעות הקרובה לקנות לו ולמשפחתו כרטיסי עליה לארץ-ישראל, כרטיס יציאה מתחת סבלות הגולה.
לעניין חשוב זה של עליה והתיישבות, יפה שעה אחת קודם כי לא לעולם חוסן. על יעקב-אבינו אומרת הגמרא בשבת שראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו וירד בעבותות אהבה. כיום ניתן לעלות לארץ-ישראל בעבותות אהבה, הן ביציאה מרוב ארצות הגלות והן בהגעה ארצה, אך מי יכול להבטיח שכך יהיו פני הדברים בעתיד, מי יכול להבטיח שלא יקום מלך חדש שלא מכיר ולא מוקיר, כפי שהוכיחה היסטוריית עמנו חדשים לבקרים? וכפי שהוכח בפרשתנו.
אך אליבא דאמת, גם אחר שיצאו ישראל ממצרים, היה צורך בארבעים שנה כדי להוציא את הגלות מהם, בטרם היכנסו לארץ. לא בכדי לשון הכתוב בפרשה הוא לשון הווה מתמשך, 'המוציא' - 'וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים'. לכן פותח הכתוב בהוצאה מתחת סבלות מצרים, בלשון הגאולה הראשונה, ומאידך גם חותם בה את ארבע הלשונות בדגש על היות ה' יתברך מוציאנו מתחת סבלות מצרים. כי בעוד הגאולות האחרות כעצם היציאה הפיזית ממצרים, הינן מהירות, היציאה המנטלית והנפשית מהגלות נמשכת זמן רב ובכל דור ודור.
יתר על כן, יש הגרים כיום בארץ ישראל, אך טרם יצאה הגולה מהם. חשים הם עדיין בגולה. חברי היקר הרב הסופר חיים סבתו כתב על תופעה אומללה זו בספרו 'כעפעפי שחר'. כתב הוא על אותם יהודים באחד מבתי הכנסת בירושלים השרים בערגה ב'סעודה שלישית' 'מזמור לדוד' מתוך געגוע רב לשירת 'מזמור לדוד' בשטיבל בעיירה בפולין. מלאי געגועים לאותה גלות דוויה, במקום לשמוח עד לב השמים שב"ה זכו הם לעלות לארץ-ישראל, ולא עוד אלא לגור בירושלים, ועתה שרים הם את שירת דוד-המלך כובש ירושלים, 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר' בתוככי ירושלים. יצאו הם מהגלות, אך טרם יצאה הגלות מתוכם.
עדיין מצויים הם תחת סבלות מצרים, גם בתוככי ירושלים. ואכן הראי"ה קוק זצ"ל מבחין בין גאולה חיצונית לגאולה פנימית. השיבה לארץ ישראל יכול שתתרחש במהירות, אך תודעת הגלות תמשיך לפעול עוד זמן רב לאחר מכן, ואצל לא מעטים קשה יהיה לעוקרה. ובמילים אחרות, הגלות אינה רק מצב גיאוגרפי, אלא מצב נפשי רוחני. ובלשונו הזהב באורות התחיה: 'הגלות, בצורה מיוחדה, היא מחלה רוחנית, חולי הנפש, חולי הרצון, חולי החיים'...'אין הגאולה באה רק על ידי שינוי מקום בלבד, כי אם על ידי שינוי החיים, שינוי הרצון, שינוי האופי [פסקה כו]. ובפסקה כט כתב כי 'הנפש הגלותית , היראה, המפוחדת, המרגלת לחיי דלות ורפיון, אינה יכולה להשתנות בבת אחת'... התחיה האמיתית באה לאט, מתוך עמל פנימי גדול'. או 'אין די בשיבת הבנים אל הארץ, אם אין הנשמה שבה אל עצמה' [פסקה ל].
לצאת מתחת סבלות מצרים, הינה קריאת השקמה בפרשתנו, הן לדרים עדיין בחוץ לארץ, והן לרבים הגרים בארץ, הגרים במורשה, לצאת מתודעת העבדות לתודעת החרות הפיזית והנפשית כאחד.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל