איך מוצאים את הכוח להמשיך כשנראה שהכל קרס? בראיונות לאחר שובה מהשבי, שורדת השבי דורון כץ-אשר זיקקה תובנה חזקה במשפט אחד: "מה שנתן לי לשרוד שם זה ששתי הבנות איתי. יש לי למה להילחם".
בתוך מקום שבו הייאוש הוא ברירת המחדל, דורון מלמדת אותנו שהישרדות היא לא עניין של כוח פיזי, אלא של אחיזה בשני עוגנים: ה'מי' - הידיעה שאתה לא לבד, וה'למה' - המטרה שמעניקה משמעות לכל רגע של סבל. כשיש לך מישהו לאהוב ומשימה להשלים, הנפש מסוגלת להתעלות מעל המציאות הקשה ביותר.
המשימה של ישעיהו היא משימה קשה. הוא פונה לבני יהודה, אחרי החורבן, בגלות בבל. עם מיואש. עם שאיבד את העצמאות שלו והמרכז הרוחני שלו. עם שמרגיש שה' נטש אותו, ושאין לו עוד תקווה. ישעיהו מנסה לנחם אותם, לעודד אותם, לנער אותם, ולגרום להם לצאת לדרך חזרה לארץ ישראל: לגאולה. את כל זה הוא עושה בעזרת תשובות ברורות לשתי שאלות: "מי?" ו"למה?"
כל מי שרב פעם עם אדם קרוב, לא משנה אם זו בת זוג, חבר טוב, אבא או אמא, יודע שאחרי ריב יש זמן מעצבן כזה. זמן בו הקשר מרגיש סמיך, זמן בו יש איזה מחסום. וזה לא משנה בכלל אם מי שאשם בריב זה אני או בכלל הצד השני. אם הצד השני אשם, אז יש כעס. אם אני אשם, אז יש אשמה ומבוכה, ואם שני הצדדים אשמים אז בכלל אין מה לדבר. אחרי חורבן הבית וגלות בבל, בני ישראל מרגישים רגשות כפולים כלפי הקב"ה. הם כועסים מאוד על ה' שמסר אותם ביד אויביהם, וגם אם יש להם רגשות אשמה על כך שאולי זה בעצם הגיע להם, בשורה התחתונה זה לא משנה: החבילה פורקה. ה' לא אוהב אותם יותר.
כל מי שרב פעם עם אדם קרוב, גם יודע, שאחרי ריב הדבר הכי קשה הוא לעשות את הצעד הראשון. אחרי הצעד הראשון, ברגע שמישהו אומר: אני אוהב, או: אני רוצה שנחזור לאהוב, הכל נהיה קל יותר. פתאום מרגישים ביחד, פתאום המחסום נמס והלבבות מתקרבים. וזה מה שישעיהו מדגיש לעם. עזבו את הסיפור של החורבן, זה מאחורינו. מכאן אנחנו עם הפנים קדימה, ה' אוהב אתכם. ה' סלח לכם: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ" (ישעיהו מ', ב). וה' איתכם, לאורך כל הדרך: "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ" (ישעיהו מ"ג, ב).
אז הדבר הראשון שישעיהו עושה בשביל לנחם הוא לומר לעם: אתם לא לבד. יש מי שרואה את הכאב שלכם. יש מי שיהיה איתכם בכאב שלכם. הדבר השני, הוא לתת להם תשובה לשאלה השניה: למה. בשביל מה. העם נמצא בבוץ, וישעיהו מזכיר להם למה כדאי לצאת ממנו. מה הייעוד הגדול שלהם, ולמה שווה להיאבק בייאוש. וזה מצליח. חלקים מהעם שומעים את הקריאה של ישעיהו, מתעוררים, ואנחנו זוכים לשיבת ציון. עולי בבל נאבקים כנגד כל הסיכויים וכנגד כל האתגרים ומקימים פה את בית המקדש השני.
וכמו בשיבת ציון של אז, גם בדורות האחרונים זכינו לשיבת ציון שלנו. היו מהעם מי ששמעו את הקריאה של ישעיהו - ניערו את עצמם מהגלות, התרוממו מהיאוש, הציבו לנגד העיניים את החזון הגדול, והסתערו על המשימה - ביחד. ועכשיו זה תורו של הדור שלנו. להרים מבט מעל לייאוש, מעל לרגעי הקושי, ולהשיב תשובה לשתי השאלות. למצוא את ה'מי': לחפש את הביחד, ולהציע את הביחד לצד השני. לפתוח את הלב דווקא למי שנמצא מחוץ לבועה שלנו, להקשיב ולהזכיר - אנחנו באותו סיפור, אף אחד לא נשאר לבד במערכה. ולצעוק לעצמנו בקול גדול את ה'למה': לבנות את הקומה הבאה ולדעת שיש לנו למה להלחם. ברגע שנחליט עם מי אנחנו צועדים ובשביל מה אנחנו נלחמים, השמיים הם הגבול.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מישעיהו ל"ב ועד ישעיהו מ"ה.