שנים הם הטיפו לנו מוסר על שיח ציבורי נקי. הרצו על סכנות השיסוי והפילוג. הזהירו מפני מכונות רעל מימין שמפרקות את החברה הישראלית.
הם דרשו אחריות, רוממו את שלטון החוק, סיגלו לעצמם את ניקיון הדעת. ואז באה השבוע פעילת השמאל איילת השחר סיידוף, פעילה בולטת במחאת קפלן ואחת ממובילות המאבק נגד חוק הגיוס וסיפרה את האמת.
"אחד מהדברים ששמנו על השולחן כדי לנצח", היא התרברבה השבוע בפני עמיתיה ודבריה פורסמו לראושנה בערוץ 14, "היה לפרק את החברה החרדית".
לא בטעות. לא כתוצאת לוואי. כמטרה מוצהרת. "מכונת הרעל פעלה שעות נוספות בבתי הכנסת של גור, בבתי הכנסת של ש"ס ושל חב"ד, ויצרה פילוג בין החסידיות", היא התפארה.
תארו לעצמכם שחבר כנסת ימני היה מתרברב בפני פעילים שהוא מפעיל 'מכונת רעל' נגד הציבור הערבי. שהוא עבד על זה שנתיים כדי ליצור פילוג בתוכו. שהוא נכנס למסגדים כדי לזרוע מחלוקת. המדינה הייתה עוצרת. הפרקליטות הייתה פותחת בחקירה. התקשורת הייתה מכריזה על סוף הדמוקרטיה.
אבל כשזו סיידוף - השקט מחריש אוזניים.
כי בעולם המוסרי המעוות של השמאל הישראלי, הכול תלוי במי עושה את זה ולמי. כשימין מדבר קשה על ערבים - זו הסתה. כששמאל מפרק חרדים - זו אסטרטגיה לגיטימית. כשימין מפלג - זו סכנה לדמוקרטיה. כששמאל מפלג - זו עבודה שצריכה להיעשות להצלת הדמוקרטיה.
יש כאן משהו עמוק יותר. סיידוף לא התוודתה על חטא. היא דיווחה על הישג. היא לא התנצלה - היא התגאתה. "זה לא קרה מעצמו", היא אמרה, "עבדנו בזה". זה המקום שבו מגיע מי שמאמין שהוא מחזיק במונופול על הצדק. אין צורך במבחני מציאות. אין צורך בעצירה מוסרית. אתה הטוב - ולכן כל מה שאתה עושה הוא טוב. הם הרעים - ולכן כל מה שנעשה נגדם מוצדק.
גם המילה "לפרק" אינה מקרית. היא לא דיברה על שינוי דעה: היא ביקשה לפרק. כמו שמפרקים מנגנון. כמו שמפרקים מכונה. זו שפה של הרס, לא של שכנוע. בכך היא חשפה את התפיסה העומדת מאחוריה.
מי ששם לעצמו מטרה לפרק חברה - לא רואה בה חברה. הוא רואה מכשול. משהו שעומד בדרך. משהו שצריך לפנות. וזו בדיוק הנקודה: השמאל הישראלי כבר לא רואה בחרדים חלק מהציבור שאתו צריך לחיות. הוא רואה בהם בעיה שצריך לפתור. ולשם כך - כל אמצעי כשר.
השאלה היא: איפה הגבול. אם מותר לפרק חברה שלמה - מה עוד מותר. להסית נגדה. להשתמש בכאב של משפחות שכולות כדי לנגח אותה. להטמיע בה מכונות רעל. סיידוף כבר ענתה - הכול מותר. כי זו עבודה "שצריך לעשות".
מה עושים עם זה? ראשית, מפסיקים להאמין להם. כששמאל מדבר על ערכים דמוקרטיים - זוכרים את סיידוף. כשהוא מטיף על שיח אחראי - זוכרים את מכונת הרעל. כשהוא תוקף את הימין על הסתה - זוכרים שגם לו יש אחת.
שנית, דורשים חשבון. לא רק מסיידוף. מכל ארגוני המחאה שעבדו שעות נוספות כדי לפרק קהילה שלמה. מכל הגופים שממנו את זה. מכל מי ששתק כשזה קרה.
ושלישית, מבינים שניקיון הדעת - של שני הצדדים - הוא אשליה. מכונות הרעל לא נחלת הימין או השמאל. הן נחלת כל מי שמאמין שהמטרה שלו כה חשובה עד שמותר לו הכול.
וזו, אולי, הלקח האמיתי: במלחמה על נשמת המדינה, אין צדיקים לחלוטין. יש רק אלה שמודעים לפגמים שלהם - ואלה שמתרברבים בהם.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'