הורים שכולים, נשות מילואימניקים, לוחמים שנפצעו בשירותם צעדו בירושלים, במחאה נגד חוק הגיוס שהקואליציה מקדמת.
"התאחדנו מתוך חובה מוסרית עמוקה, נגד החוק שאינו עונה על צורכי הביטחון של צה"ל ואינו נותן מענה למציאות שבה מדינת ישראל נמצאת", נכתב מטעם פורום "משפחות למען גיוס", שכולל יותר מ-100 משפחות שכולות.
ריקי ברקוביץ, אימו של רס"ר במיל' איל מאיר ברקוביץ' ז"ל שנהרג יחד עם בנו של גדי איזנקוט, גל, אמרה "אנחנו מודאגים ולא יכולים לשתוק יותר. ביטחון ישראל מעל הכל - וכרגע החוק שמונע חיזוק שלו הוא החוק שבוועדת חוץ וביטחון, שלא עוסק בכלל בסוגיה הנדונה. אנחנו מקווים שלא ייחקק חוק רע, אלא חוק שבאמת יביא כוחות לצה"ל ויקל את הנטל של הנושאים בנטל. המשימה של החיילים שיצאו לקרב, כמו הבן שלי וגל, הייתה להחזיר את הביטחון למדינת ישראל. הם ידעו לחיות מאוד יפה ביחד, ולצערי גם למות. במותם ציוו לנו את החיים, אנחנו חיים, ואנחנו רוצים שהחיים שלנו בארץ ישראל ימשיכו - וצריכים עוד חיילים. לכן אנחנו פה, לצעוק את הצעקה הזאת".
הייזל ודוד, הוריו של רס"ל יונה בצלאל בריף ז"ל, סיפרו: "יונה היה חובש קרבי בדובדבן, הוא נפצע בפעם הראשונה במאי 2023 בטול כרם וקיבל פטור רפואי מלא אחרי שנתיים וחצי בצבא - אבל הוא החליט לחזור ליחידה חודש לפני 7 באוקטובר. היחידה שלו ירדה לכפר עזה כדי לשחרר שם את המשפחות. שם המפל"ג וחבר שלו נפצעו. יונה רץ להציל אותם וירו בו 13 כדורים. הוא שרד את זה - ושרד עוד 417 יום בבית חולים שיבא, בטיפול נמרץ. לפני שנה וחודש מת מפצעיו".
ההורים סיפרו כי בנם "היה סמל של אהבת החיים, התשוקה לחיים, ההפך מ'נמות ולא נתגייס'. הסיסמאות האלו פשוט צורבות לי בלב, שאנשים יכולים לזלזל ככה בחיים שלנו. החיים שלנו יקרים, הבן שלי נלחם. הוא נלחם לא רק בכפר עזה, הוא נלחם גם בבית חולים. בשביל העם, בשביל לתת כוחות לחיילים אחרים. וזה העם שלנו, העם שמבקש לא רק שלום, מבקש חיים. אנשים פה רוצים לחיות בשלום עם שוויון בנטל לכולנו. לכולנו אותה התורה ואותו השם. הילדים שלי לומדים את אותה התורה וכולם צריכים להתגייס. יונה בחר בחיים, ובחר גם להציל חיים. הוא לא היה חייב לחזור לצבא. הוא בחר בחיים, זה כואב שיש אנשים שחושבים שאין להם חלק בזה".
הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, שבנו אלישע נפצע קשה ברצועת עזה, אמר על הבמה בעצרת כי "כשאנחנו יוצאים נגד השתחררותם של חרדים משירות צבאי אנחנו צריכים לא לשכנע כמה חשוב השירות, כולם יודעים את זה. אנחנו צריכים לצאת נגד השמועות על ההתפכחות בצבא. הוויכוח הוא לא על הנשיאה המשותפת של האלונקה. לא שם הוויכוח וכאן החולשה שלנו".
ללי דרעי, ששכלה את בנה סעדיה במלחמה, אמרה "לא הגיוני שסוגיית השירות הפכה פוליטית. ממתי אנחנו זקוקים לחוק כדי לעשות את הדבר הנכון, המתבקש, המוסרי? זה לא הגיוני שנעמוד פה, אבל זה גם הכי הגיוני, זה מתבקש, זה המשך ישיר לחינוך שהענקנו. סעדיה שלי היה התגלמות החינוך הזה. הוא לא יצא להילחם למרות שהיה תלמיד חכם, הוא יצא בגלל שהיה תלמיד חכם", אמרה.
אלון קמינר, לוחם מילואים שנפצע קשה במלחמה, תיאר את הרגע שבו נקרא לשירות: "ב-7 באוקטובר לא שאלתי שאלות - קפצתי למילואים. למרות שידעתי שזה מסוכן, למרות שידעתי שיש סיכוי שלא אחזור." הוא הוסיף כי הפציעה לא שינתה את תפיסתו, אלא חידדה אותה: "נתתי שתי ידיים, רגל ועין למען המדינה, נתתי באהבה."
לדבריו, הוא אינו עומד מול הקהל מתוך בקשת רחמים, אלא מתוך תחושת שליחות: "אני עומד כאן מולכם היום לא כדי לבקש רחמים, אלא כדי לדבר על הזכות להילחם על הבית".
קמינר טען כי ישראל מצויה בנקודת הכרעה היסטורית: "אנחנו לא בעוד סבב, אנחנו בצומת שבו נקבע איך תיראה מדינת ישראל ב-300 השנים הבאות." את דרישתו לגיוס רחב נימק בראש ובראשונה בצורך ביטחוני: "הקונספט של 'צבא קטן וחכם' מת ב-7 באוקטובר. צה"ל אומר לנו בקולו: 'אני צריך עוד 12,000 חיילים עכשיו כדי להגן על הגבולות'." לדבריו, "זו לא פוליטיקה, זו דרישה בטחונית".
לצד ההיבט הביטחוני הדגיש קמינר את המחיר האנושי: "הנטל על אנשי ונשות המילואים שעוזבים ילדים ועבודה פעם אחר פעם... הוא לא גזירת גורל - הוא מחדל." הוא מתח ביקורת על החקיקה המוצעת: "החוק שמונח על השולחן הוא לא חוק גיוס, הוא חוק להנצחת ההפרדה בתוך ישראל." לדבריו, "האמת היא שאין סתירה בין לימוד תורה להגנה על החיים."
הרב רפאל קרויזר, מרבני ישיבת "דרך חיים", ואחד מהרבנים הראשונים שקראו לגיוס חרדים אחרי 7 באוקטובר פתח את דבריו בתחושת יראה נוכח נוכחות המשפחות השכולות: "של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא".
הוא סיפר על עולמו התורני ועל החינוך שקיבל: "לא שמעתי אצל רבותיי שום מילה בשבח הגיוס לצבא ולהיפך, אבל כן שמעתי מהם על החשיבות של נושא בעול עם חברו". לדבריו, זהו ערך יסוד בתורה: "רבותי חזרו והזהירו שהנושא בעול עם חברו הוא קניין מקנייני תורה שאי אפשר בלעדיו".
הרב קרויזר תיאר שינוי שמתרחש לדבריו בחברה החרדית: "יש בחורי ישראל צדיקים וקדושים, בחורי ישיבות למדנים, בעלי לב מרגיש שמבינים את גודל השעה ואת החובה בעת הזו". הוא ציין כי בחורים אלו "מתגייסים במסירות נפש לחשמונאים, לישיבות ההסדר החרדיות ולמסלולים החרדים בנצח יהודה".
עם זאת, הוא התריע מפני אלימות והיעדר גיבוי: "רק השבוע ראינו את האלימות שמופנית כלפיהם ועוברת בשתיקה." לדבריו, חוק שאינו מחזק את המסגרות המשלבות תורה ושירות הוא בעייתי: "כך לא נראית אחדות, כך לא נראה פתרון".
גם ראש עיריית בית שמש לשעבר ד"ר עליזה בלוך פנתה למשפחות השכולות ולפצועים: "אני עומדת פה לפניכם בחיל ורעדה... ורוצה תחילה לומר תודה". היא הדגישה כי הנופלים לא פעלו מכוח כפייה: "הבנים והבנות שלכם יצאו להילחם לא מתוך צו או פסיקה, אלא מתוך קריאת הנני פנימית".
לדבריה, השירות הצבאי הוא תנאי קיומי: "שרות בצה"ל הוא לא, ואסור שיהיה, שאלה פוליטית או מגזרית. מדובר בשאלה קיומית".
בלוך קראה לשינוי השיח הציבורי: "גיוס לצבא הוא חלק מהחוזה של הפרט עם המדינה." היא ביקרה את ההתנהלות מול הנהגה מגזרית: "ניהול השיח מול עסקני המגזר ושימוש במכסות, הם עיוות של הכבוד לאדם." לדבריה, "עלינו לדבר ישירות עם הציבור החרדי ולחזק את תחושת האחריות שבו". את דבריה חתמה במסר של תקווה: "הגיע הזמן להפסיק לספור מכסות, ולהתחיל לספור שותפים. למען הצבא, למען התורה, ולמען הבית של כולנו".