כמעט במקביל להודעת הנשיא טראמפ על המעבר לשלב ב' של תכניתו לעזה, יצאה הודעת-ברכה מטעם הרשעות הפלסטינית, המנסה לנכס לעצמה את חבל עזה, ולהזכיר שהמטרה המוצהרת הסופית של התכנית היא הקמת מדינה פלסטינית בחבל זה של ארץ ישראל.
האם הנשיא טראמפ מתכוון באמת להעביר את עזה לידי רשות הטרור הזו, שמשלמת מידי חודש גם את משכורות מחבלי החמאס, על פי חוק שהיא עצמה חוקקה? ודאי שלא.
התכנית שלו מתנה את כניסת הרש"פ לעזה בסדרת תנאים שהסיכוי שלה לעמוד בהם הוא אפסי. הרש"פ לעולם לא תכיר בזכותה של ישראל על ירושלים, כמו שלעולם לא תפסיק לשלם משכורות למחבלים, וכל שתעשה בנושא זה הוא בבחינת "אחיזת עיניים" בלבד - כפי שהיטיבו להגדיר ראשי מערכות הבטחון שלנו.
כך גם לגבי תנאי נוסף בתכנית טראמפ: הפסקת ההסתה במערכת החינוך של הרש"פ. דו"ח מעמיק של מכון המחקר הבינלאומי IMPACT-SE קובע כי תכנית הלימודים של הרש"פ לשנים 2025-26 מסיתה לאנטישמיות, מעודדת אלימות וג'יהאד, מפארת טרור ומציגה מחבלים כגיבורים לאומיים ומודלים לחיקוי, מנרמלת אלימות ומטיפה לאכזריות, מטפחת שנאה, דוחה פתרונות של שלום, מוחקת את מדינת ישראל מהמפות ומהשיח, ומכחישה את הזיקה של העם היהודי לארצו. עוד מציין הדו"ח שראשי הרש"פ, שהדו"ח הוצג להם, דחו מכל וכל את הצורך לתקן את תכנית הלימודים שלהם, והביעו הזדהות עם תכניה. ברור שעם נתונים כאלה, הסיכוי של הרש"פ לקבל את השלטון בעזה הם אפסיים.
ובכל זאת, אי אפשר להסתפק בכך. משום שלב הבעיה היא ההבנה המוטעית של הנשיא טראמפ, שבהיבט המהותי-עקרוני עזה שייכת לערבים, ולא לעם ישראל, ולכן ככל שאי-פעם יקום שלטון ערבי שלא יוגדר כתומך טרור, ש"יתנהג יפה" (כפי שטראמפ נוהג להגיד), ושיכיר גם בזכותה של ישראל להתקיים - הם יקבלו את "חלקם", כביכול, בארצנו. ההבנה הזו של הנשיא טראמפ - מסוכנת מאד, ולא רק בהיבטי תכניתו לעזה, אלא בהיבט התודעתי בכלל.
הרש"פ היא הראשונה שמבינה את חשיבות התודעה הזו, וזו הסיבה שהגישה השבוע פניה לאונסקו - ארגון התרבות של האו"ם, להכיר בסדרה של אתרי מורשת בארצנו כ"אתרים פלסטינים". זו הדרך שלה לנכס לעצמה, בהסכמה בינלאומית, את אתרי המורשת שלנו, ולייצר לעצמה, בתודעה העולמית, זיקה יש-מאין לארץ שמעולם לא היתה ערבית (נכון שהיתה חלק מהאימפריה האיסלאמית, אבל לא מדינה ערבית). לאורך שנים נהגה ישראל לטפל בתביעות כאלה של הרש"פ בטקטיקות של הגנה ונסיונות למזער את הנזק. אבל בכך אין די. טכניקת הכחשת-ההיסטוריה של הרש"פ נחלה יותר מידי הצלחות, ועלינו לגבש כנגדה מענה אחר, שיעלה לה במחיר יקר אותו לא תרצה להמשיך ולשלם.
אבל לא מדובר רק בטכניקה, גם לא בטקטיקה. מדובר באסטרטגיה, ובה עלינו לעסוק. כשמדברים על תיקון נזקי אוסלו, ולאחרונה, לשמחתי, רבים מאד מחברי לממשלה מדברים על כך, צריך לזכור שהנזק המרכזי והמהותי של אוסלו הוא עצם הקמתה של הרשעות הפלסטינית. ולא רק משום שמהרגע שקיבלה אצלנו בסיס טריטוריאלי ומעמד בינלאומי, היא עושה כל מאמץ בכל דרך ובכל מישורי-הפעולה לפגוע בנו. אלא בעיקר משום שעצם קיומה מייצר מצג-שווא כאילו הארץ הזו היא לא רק שלנו, אלא גם שלהם, וזו הסכנה הגדולה מכל. לכן היעד הסופי של תכנית טראמפ לעזה צריך להדיר שינה מעינינו, למרות שאין סיכוי שיתממש. עצם התודעה שמאחוריו היא המדאיגה.
"וגם הקימותי את-בריתי אתם לתת להם את-ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר-גרו בה" - רש"י מבהיר שהשם "א-ל שדי" מבטא הבטחה שעדין לא הגיעה לידי קיומה, ומביא הוכחות להבטחת הארץ לכל אחד משלושת האבות: "לאברהם - בפרשת מילה נאמר: "אני א-ל שדי וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך"; ליצחק: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם", ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם - בא-ל שדי אמרתי; ליעקב: "אני א-ל שדי וגו', פרה ורבה וגו' את הארץ אשר וגו'". הרי שנדרתי להם, ולא קיימתי!". דורות רבים כל כך, בגלות מצרים, ובכל הגלויות כולן, הכירו את ההבטחה הזו, והיו נאמנים לה למרות שלא התממשה בימיהם. אנחנו, שזכינו לחזור לארצנו - ודאי איננו רשאים להפנות לה עורף.
חובה עלינו לצאת למערכה על התודעה: תודעת זכותנו על הארץ, זכותנו הבלעדית: אין, ומעולם לא היו לשום עם אחר זכויות לאום עליה. עלינו להבין, ולהבהיר לעולם כולו, שחבל עזה הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. האמת הזו כתובה לא רק בתורה, בהלכה, ובכל ספרי ההיסטוריה. היא ברורה וחד משמעית גם בדין הבינלאומי. וחובתנו לעמוד עליה, להציג אותה ולהטמיע אותה בתודעה העולמית, בכל דרך אפשרית.
בישיבת הקבינט לפני שלושה שבועות מסרתי לראש הממשלה מסמך קצר המספר את סיפורו של סעיף 80 באמנת היסוד של האו"ם. זה הסעיף המעגן בחוקת האו"ם את זכותנו על הארץ, וקובע שזכות זו אינה ניתנת לביטול. מי שטרחו להכניס למגילת היסוד של האומות המאוחדות את הסעיף החשוב הזה, הקובע שכל ארץ ישראל המנדטורית, כולל חבל עזה, שלנו הם, ואין לשום עם אחר זכויות לאום עליהם, לא באותו מועד (שנת תש"ה - 1945) וגם לא אי-פעם בעתיד, היו קבוצה של פעילים ציונים, ובהם גם פרופסור בן ציון נתניהו ז"ל. עם ישראל חייב להם תודה עצומה על היוזמה, על המאמצים, ועל ההצלחה הנפלאה הזו.
אין ספק שפרופסור נתניהו ז"ל לא יכול היה לדמיין אפילו שיבוא יום ובנו (שבאותה עת עוד לא נולד) יהיה ראש ממשלת ישראל, ותהיה בידו הסמכות, וגם החובה והאחריות, לתקף את הקביעה המשמעותית שהטביע אביו באחד המסמכים המשמעותיים ביותר במשפט הבינלאומי. הוא, שכפעיל ציוני מן השורה, נטול כל מעמד רשמי, עמל על הסעיף הזה, ודאי לא יכול היה להעלות על הדעת שהזכות הגדולה הזו, שאחריות עצומה בצידה - לא תנוצל, חלילה, עד תום ובאופן הטוב ביותר, בידי בנו, שכן יזכה במעמד הרשמי החשוב מכל: ראש ממשלת מדינת ישראל.
חובה עלינו להודות בארצנו. להגיד לעולם שעזה שלנו, כפי שחברון שלנו, כפי שירושלים שלנו, וכפי שתל אביב שלנו. חובה עלינו להבהיר שלרשעות הפלסטינית, גם אם תתנהג למופת, אין שום זכויות לאום על הארץ שלנו, לא לה ולא לשום גורם ערבי אחר, ובכלל לשום עם אחר.
3 שנים לאחר שנכתבה מגילת היסוד של האו"ם זכינו, שאותו או"ם הכיר בזכותנו להקים מדינה בארצנו. אין ספק שהיה זה גם מכח אותו סעיף, אבל גם מכוחם של יהודים לאורך כל הדורות, שדבקו בזכות הזו ולא הסכימו לוותר עליה. והם כולם מצפים מאתנו, שגם אנחנו לא נוותר.