הגוף שלי הוא לא כלי לנימוס שלכם!
כולם מדברים בימים האחרונים על ראש השב"כ, על לחיצות ידיים, על דת ועל כבוד. אבל בזמן שאתם מתווכחים על "נימוסים" ועל "הדרת נשים", אני רוצה להשמיע קול אחר.
קול של אישה שפשוט מסרבת לגעת בגברים. אני שומרת נגיעה. אני לא לוחצת ידיים לגברים. כן, זה מגיע מההלכה שלי, מהאמונה שלי ומהמסורת שעליה גדלתי. אבל בניגוד למה שחלקכם חושבים - זה לא הופך אותי למובלת או לחסרת דעה. להיפך.
עבורי, ההלכה היא הכלי שמאפשר לי להיות הכי קשובה לעצמי. היא הגבול ששומר עליי בתוך עולם שבו המרחב האישי של נשים הופך לעיתים קרובות מדי להפקר בשם ה"נימוס" או ה"פוליטיקלי קורקט".
אומרים לי שלסרב ליד מושטת זה מעליב?
אני אומרת שלצפות מאישה לגעת במישהו בניגוד לאמונתה ולתחושתה האישית - זה המעליב.
אני לא צריכה לבקש אישורים, אני לא צריכה לעמוד בציפיות של "מה יגידו", ואני לא צריכה להרגיש לא נעים כשאני שומרת על המרחב הפרטי שלי.
למדתי להיות קשובה לקול הפנימי שלי לפני שאני קשובה לכללי הטקס שלכם.
הכבוד שלי לאדם אחר לא עובר דרך כף היד. הוא עובר דרך המבט, דרך המילה הטובה, דרך הערכה הדדית. מי שבאמת מכבד נשים, יכבד גם את הגבול שהן מציבות - בין אם הוא מגיע מהשולחן ערוך ובין אם הוא מגיע מהלב שלהן.
אף אחד לא יכתיב לי, כאישה, אם לגעת במישהו או לא. גם אם זה נעשה מתוך "נימוס", גם אם זה בטקס רשמי, וגם אם הצד השני מצפה לזה. לימדו אותנו מגיל אפס להיות "נחמדות", "נעימות", לא לייצר אי-נעימות בחדר.
צריך. אז תעשי -זה נגמר .
אז הנה החדשות: אני קשובה קודם כל לעצמי, ורק אחר כך לציפיות שלכם. אני לא צריכה אישורים מאף אחד כדי לשמור על המרחב האישי שלי. אני לא צריכה להתנצל על זה שהיד שלי נשארת קרובה אליי. כבוד לא נמדד במגע פיזי כפוי במסווה של נורמה חברתית. כבוד נמדד ביכולת שלכם לקבל את ה"לא" שלי בלי לשפוט, בלי להסביר לי למה אני טועה ובלי להיעלב.
הגיע הזמן שנפסיק להתנצל על גבולות. הגוף שלי הוא המבצר שלי, וההחלטה אם לפתוח את השער למגע - היא שלי בלבד.
יום יגיע ויבקשו מנשים מראש אם מתאים להן להושיט יד ללחיצה והבחירה תהיה בידיהן תרתי משמע..