אליה אביב, כתב ההתיישבות של ערוץ 14, אמנם רק בן 23 אך מרגיש מבחינתו שהוא משפיע במקום בו הוא נמצא.
מעבר בין מרדף לילי אחרי מבריחים במדבר יהודה לבין כורסאות האולפן המרופדות הוא חלק משגרת יום אינטנסיבית שכמעט ואינה מותירה לו זמן לנשום. "יש לי את אחת העבודות המאתגרות ביותר וכל יום נראה אחרת לגמרי מקודמו".
אביב מסביר מדוע הוא והצלם שעובד איתו חמושים באקדח באופן תמידי. "כל נסיעה בכבישי יו"ש היא סוג של אתגר ביטחוני. מי שלא מודע למצב - אני מקנא בו. מי שיש לו טיפת הבנה למציאות מבין על מה אני מדבר, למרות שכל תושבי ישראל אחרי השבעה באוקטובר, צריכים להרגיש קרובים מדי לאויב".
הקריירה של אביב נסקה במהירות יוצאת דופן. בגיל 22 הוא כבר מצא את עצמו בלב הפריים-טיים של ערוץ 14, מדבר אל רבבות צופים. הכניסה המהירה לעולם התקשורת עוררה לא מעט הרמות גבה וביקורת על גילו הצעיר. אביב, מצידו, מנתח את הסיטואציה בבגרות מפתיעה. "הגיל הוא פקטור שמשנה פעמיים: פעם אחת כי אתה חסר ניסיון, ופעם שנייה כי הסביבה שופטת אותך. גיליתי שיש אפליה נגד צעירים במדינה בתחום כזה".
הוא מוסיף "הבנתי שחובת ההוכחה עליי. אם עבדתי עד אז 15 שעות ביום, מאז התחלתי לעבוד 16 שעות בכל יום ונתתי מעצמי עד הקצה. בתקשורת אין סלחנות, ברגע שמדליקים מצלמה, אם אתה עושה פדיחות או לא מקצועי, רואים את זה מיד. הקהל והרייטינג אכזריים".
אביב הוא ילד שלישי למשפחה בת 12 ילדים, מציאות שעיצבה את עולמו. אביו הוא רב ודיין, דמות שהערצה אליה שזורה לאורך כל דבריו. "לנהל בית עם 12 ילדים זה מטורף. ההערצה שלי להורים שלי בלתי נגמרת".
כמי שגורש מביתו בניסנית שבגוש קטיף כשהיה רק בן שלוש, הטראומה הלאומית והפרטית חקוקה בו עמוק. "גורשנו מהבית כשהייתי בן שלוש. אין ספק שזה השפיע עליי. הוכח לנו אז שהשמאל לא רואה בעיניים כשהוא רוצה לעשות משהו כזה לאחים שלו. הידיעה שדבר כזה יכול לקרות שוב ביהודה ושומרון היא מה שגורם לי לקום בבוקר".
אחד הגילויים המפתיעים בראיון הוא המניע האישי מאחורי המרוץ שלו להספיק כמה שיותר בגיל כה צעיר. אביב חושף אירוע רפואי שטלטל את עולמו במהלך המיונים לטייס. "הרופא שם נתן לי להבין שאין לי הרבה זמן לחיות, או שאגיע למצב של שיתוק ולא אוכל לפעול בעולם. במשך כמה שנים חייתי בתודעה הזו. זה הכניס אותי למצב שבו אמרתי 'אני לא יודע כמה זמן יש, צריך לפעול מהר'. התחתנתי בגיל 19, נכנסתי לעולמות האסטרטגיה והניהול מיד אחרי הצבא, הכל מתוך תחושה של לנצל כל רגע". למרות שהיום הוא יודע שהאבחנה ההיא הייתה מוטעית, הרעיון של הערכת הזמן נותר טבוע בו.
בעבודתו ככתב התיישבות, אביב רואה בעצמו שליח של ציבור שמרגיש לעיתים קרובות מודר מהתקשורת הממסדית. "יהודה ושומרון לא מעניין את רוב הציבור, וזו הטעות של רוב ערוצי התקשורת", הוא קובע נחרצות. "הם מתייחסים לזה כאל עוד מרחב, אבל זה הלב של המדינה. אם חלילה יקרה ביו"ש - מה שקרה בעזה, לא יהיה על מה להגן. אנחנו נגיע מהר מאוד לנוח'בה בכל עיר בישראל".
הוא מספר על הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל שלו, הכולל רשת קבוצות וואטסאפ עם מאות אלפי עוקבים, שם הוא מקבל תגובות בזמן אמת - לעיתים גם ביקורת קשה מבית. הוא נזכר במקרה שבו הוקיע תקיפת לוחם על ידי נערים מהגבעות וספג איומים קשים. "קיבלתי הודעות איום למספר האישי שלי, אמרו לי 'אנחנו נגיע אליך, אתה שמאלני'. הביקורת הזו מבפנים הרבה יותר כואבת, כי היא גורמת לך לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אבל המסקנה שלי הייתה להמשיך. אם תוקפים לוחם, צריך להוקיע את זה, גם במחיר זעם ציבורי".
כאשר הוא מסתכל קדימה, אביב מוטרד מאוד מההתעצמות של הרשות הפלסטינית. "ברגע זה שאנחנו יושבים פה, יש ביריחו מתקן שבו מתאמנים על כיבוש יעדים וחטיפת אנשים," הוא מתריע. "התצפיתניות של השבעה באוקטובר קבעו לנו בדם את החוק: תאמינו לאויב שלכם ואל תזלזלו בו לרגע. לצערי, נראה שמקבלי ההחלטות עדיין לא הפנימו את זה לגמרי. המשימה שלי היא לעשות כל דבר כדי למנוע את האירוע הבלתי נמנע שהם מתאמנים אליו".