זוכרים את פגישת הנשיא ריבלין עם האפיפיור ברומא ,שעוררה סערה? מפגש עם האפיפיור בדרך כלל כולל את הצורך לקוד קידה לפניו וללחוץ את ידו של האפיפיור.
רבקה רביץ, מזכירת הנשיא שהתלוותה אליו, הסבירה לאפיפיור שלפי ההלכה ,אסור לה ללחוץ את ידו, והיא שילבה את ידיה מאחור, ולא קדה, בגלל הצלב הניצב לפניה. האפיפיור קד קידה בפניה והסתיר את הצלב. אפילו 'המלאך הרע' ענה אמן...
אבל משום מה, הציבור הישראלי הוא פחות מכיל ופחות ליברלי מהאפיפיור השמרן. וכך, כשראש השב"כ קבע נהלים שמאפשרים להימנע מלחיצת יד לאישה, קמה סערה תקשורתית.
אגב ,האם ידעתם שישנו קשר בין עצמת לחיצת היד של האדם לבין מצבו המטבולי? בשנים האחרונות פורסם מחקר תצפיתי ,שבוצע בארצות הברית ,שבדק את הקשר בין עוצמת לחיצת היד של המטופל לבין מצב בריאותו. השתתפו כחמשת אלפים אנשים בני עשרים ומעלה. נבדק אינדקס הכוח של לחיצת היד, שחושב ככוח לחיצה מוחלט של שתי הידיים מחולק באינדקס מסת הגוף. נמצא כי ככל שלחיצת היד הייתה חזקה יותר, נמצא מצב מטבולי משופר.
אבל אם נחזור לנושא הנחיית ראש השב"כ בנושא לחיצת היד , מסתבר שאין פה סיפור חדש. הרב אורי לופיליאנסקי זצ"ל, המייסד והמנהל האגדי של ארגון יד שרה, שנפטר לפני שבוע ימים, עשה דבר דומה. לפני שנים רבות . הרב אורי , שהיה גם ראש העיר ירושלים, עמד לפני טקס בו ידע שמצופה ממנו ללחוץ את ידה של חברת הכנסת לשעבר, שולמית אלוני ז"ל. היה ברור לו שלא יקום ולא יהיה! וכך, בחכמה ובאצילות נפש, הוא יצר קשר אתה עוד טרם הטקס, והסביר לה בעדינות שהוא לא יוכל ללחוץ לה יד, מסיבה הלכתית, והוא בקש את מחילתה. היא קבלה את בקשתו. כן, שולמית אלוני ז"ל סברה וקיבלה...
גם יובל דיין זכורה לטוב בכך שהיא לא החזירה יד לידו המושטת של הנשיא ביידן, שנשארה תלויה באוויר. היא הסבירה שעל פי מערכת הערכים שלה, לחיצת היד היא אסורה כי היא 'שומרת נגיעה'. אגב, קשה לי להתחבר לביטוי 'שמירת נגיעה' זאת שמירת ההלכה, לכאורה...בכל נקרה, גם יובל עוררה סערה תקשורתית, ואילו הנשיא וגם השגריר ששוחחה אתו על כך, הביעו את הערכתם.
אף אני הקטנה הועמדתי במעמד דומה פעמים רבות בימי חיי, בתור רופאה, וב"ה צלחתי את המעמד. ומעשה שהיה כך היה.
כשקיבלתי את הדיפלומה של סיום לימודי הרפואה, לפני שלושים שנה, היו לנו שלושה ילדים -בן בכור בן שלוש, פעוטה בת שנה וחצי, ותינוק בן חודשיים. בעלי היה בשירות מילואים בגולן, והגעתי עם שלושתם לטקס, כאשר חמי ז"ל וחמותי ז"ל ישבו בקהל. במהלך הטקס, נאחזה בי אימה. ראיתי איך הסטודנטים האחרים עולים לבמה ולוחצים יד לדיקן ולשאר המכובדים שעמדו שם. הבנתי שכאשר אעלה לבמה, קבל עם ועדה, לקבל את הדיפלומה, מצופה גם ממני ללחוץ יד לדיקן, בדיוק כמו שכל הסטודנטים שלפני. היה לי גם ברור שלא ארצה לבייש אף אחד, והם בוודאי לא יבינו אותי אם אמנע מכך. מצד שני, ברור היה לי שאין מצב ש'אכנע' לתכתיבים שלא מתאימים לי, ולכן לא אלחץ יד לדיקן.
והנה, מצאתי פתרון יצירתי. כשקראו לי לעלות לבמה, בסוף הטקס (האות 'ק' מופיע כידוע בסוף האלף בית), נתתי לחמותי להחזיק את אליהו התינוק, ועליתי עם מרדכי האוחז בידי בימנית ובצביה האוחזת בידי השמאלית. וכך, שכשהדיקן הושיט לי יד, לא הייתה לי יד פנויה, ורק קדתי לו קידה בדיוק כמו רבקה רביץ. למרות שידו נשארה באוויר, הוא חייך אלי חיוך רחב, וכך עשו גם שאר המכובדים שעמדו על הבמה.
כשחזרתי לכיסא שלי, וחיבקתי את התינוק שלי שישן בחיקה של חמותי ז"ל, שחררתי אנחת רווחה. עברתי את זה בשלום, בלי להעליב את הדיקן, ובלי מהומות מהקהל.