בחודשים האחרונים מתקיימים כמה וכמה הליכי בחירות לרבנות ערים בישראל. כותב שורות אלו, המחזיק בתעודת כשירות לכהן כרב עיר, התמודד בשתיים מהן נכון לכתיבת שורות אלו, ומבקש לשתף את תובנותיו לגבי מבנה הליך הבחירה הרצוי, במטרה שיתקיים הליך אובייקטיבי ככל האפשר.
לגילוי נאות, יובהר בצורה מפורשת כי הניתוח שלהלן איננו ניתוח משפטי, משפטני או אקדמי, אלא תובנות ורעיונות כלליים של כותב המאמר, שמטרתם לפתוח שיח ודיון ציבורי בנושא. כמו כן יובהר כי לא תהיה התייחסות לניסוח המדויק של פרטי פרטים בתקנות הקיימות, אלא להצגת תובנות כלליות שמטרתן לשמש השראה לדיון ציבורי.
נקודת המוצא של המאמר היא שזכות הציבור למנות את הרבנים המועדפים עליו מבין בעלי הכשירות להתמנות, וכי המטרה היא הליך שיניב תוצאות שבהן המתאם בין הרב שהציבור בעיר מעדיף לבין הבחירה הפורמלית יהיה גבוה ככל הניתן. למעשה, ערך זה איננו נובע רק מההיגיון הפשוט, אלא גם מדברי חז"ל במסכת ברכות (נ"ה ע"א): "אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור". נוסף על כך, ככל שהמתאם בין רצון הציבור בעיר לזהות הרב הנבחר יהיה גבוה יותר, כך יגדל אמון הציבור במוסד הרבנות המקומית.
נקודת מוצא נוספת היא שחופש העיסוק הוא זכות חוקתית, וכך גם הזכות להיבחר. ככל שהליך הבחירות ייצור מצב שבו הבחירות אכן יכולות להסתיים בניצחון של כל אחד מהמועמדים, תישמר ותתחזק זכות חוקתית חשובה זו של המועמדים.
התחושה של כותב שורות אלו, ושל רבים הן מקרב המועמדים והן בציבור הכללי, היא שאף על פי שפורמלית כל בעל כשירות מתאימה יכול להגיש מועמדות ויש לו אפשרות תיאורטית להיבחר, הרי שבפועל, לכאורה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי למועמד עצמאי להיבחר בתקנות הקיימות, גם אם הוא הראוי והמוערך ביותר. להלן ייבחנו כמה בעיות מבניות לכאורה בהליך הבחירות במתכונתו הנוכחית, שתורמות לכשל לכאורי זה.
על פי התקנות הקיימות, "תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשפ"ה, 2024", שיכונו להלן "התקנות הקיימות", הגוף הבוחר מונה ברוב המקרים את כלל חברי מועצת העיר, ובנוסף את ראש המועצה הדתית, וכן מספר חברים זהה, ששני שלישים מהם ממונים על ידי השר בהתייעצות עם מליאת הרשות המקומית, ושליש מהם ממונה על ידי מליאת הרשות המקומית בהתייעצות עם השר.
אכן, ההנחיה הפורמלית היא שעל כל אחד מהמצביעים לבחור אישית על פי צו מצפונו ועל פי מי שהוא השתכנע כי הוא המועמד המתאים ביותר. אם אצטט את תשובת הייעוץ המשפטי של המשרד לשירותי דת לשאלה שהפניתי: "חברי האסיפה הבוחרת נדרשים להפעיל שיקול דעת עצמאי בבחירה, וכל לחץ לא תקין שמופעל עליהם במטרה להשפיע על שיקול דעתם בבחירה עלול להוות פגם בהליך הבחירות". עם זאת, המצב המבני הקיים מציב, לכאורה, חלק גדול מחברי הגוף הבוחר תחת סיכון סביר ללחץ כזה:
חברי הקואליציה יתקשו, לכאורה, להצביע בניגוד למועמד המועדף על ראש העיר, בפרט אם חשוב לראש העיר מי ייבחר.
הייעוץ המשפטי השיב לי כי "לגבי עובדי עירייה, עובדי הרשות המקומית שבה נערך הליך הבחירות וכן מי שהיו עובדי הרשות המקומית בשנה הקודמת להגשת מסמכי המועמדים למשרד, אינם יכולים להתמנות לנציגי ציבור". זהו נוהל ראוי מאוד בעיניי, שכן עובדי עירייה נתונים, לכאורה, ליחסי מרות מצד הנהלת העירייה, דבר העלול לסכן את שיקול דעתם העצמאי. עם זאת, עולה השאלה מה דינם של דירקטורים בחברות עירוניות המתמנים לגוף הבוחר, והאם אין בכך זיקה מסוימת להנהלת העירייה העלולה, לכאורה, ליצור קושי דומה.
אופן בחירת נציגי הציבור אינו ברור דיו. כיצד, למשל, בעיר שבה יש נניח 50 בתי כנסת, נבחרים בתי הכנסת שישלחו נציג? ואם נבחרים נציגים שאינם מקרב מתפללי בתי הכנסת, דבר שהוא לגיטימי לחלוטין שכן לא רק דתיים צורכים שירותי דת, כיצד הם נבחרים? כותב שורות אלו אינו יודע מהו הנוהל הקיים ואינו קובע לגביו מסמרות, אלא טוען כי עצם קיומם של נציגי ציבור הנבחרים בידי השר או מליאת מועצת הרשות יוצר באופן מבני פתח לתלונות, מוצדקות יותר או פחות.
לפיכך, אני מעלה שתי חלופות אפשריות, לפחות כרעיון ראשוני.
החלופה הראשונה היא לאפשר לכלל תושבי הרשות המקומית להשתתף בבחירת רב העיר. כיום, כאשר קיימת תעודת זהות ביומטרית ומערכת הזדהות ממשלתית מאובטחת, ניתן להקצות שבוע להליך הבחירות, וכל תושב העיר יוכל להצביע דרך מחשבו האישי באמצעות הזדהות בתעודת הזהות הביומטרית. עבור מי שאין ברשותו מחשב או חיבור לאינטרנט, תוכל ועדת הבחירות להקים ברחבי העיר עמדות הצבעה ממוחשבות, שבהן כל מצביע יזדהה באמצעות תעודת הזהות הביומטרית שלו.
יש שיטענו כי בגוף בוחר גדול כל כך המועמדים, שהם רבנים ולא פוליטיקאים, יתקשו להעביר את המסר שלהם. לפיכך ניתן לשקול חלופה נוספת: כלל תושבי העיר יבחרו את הגוף הבוחר באמצעות הזדהות בתעודת זהות ביומטרית, ולאחר מכן יוכלו המועמדים להציג את עצמם בפני חברי הגוף הבוחר. בכל מקרה, רצוי גוף בוחר המונה לפחות מאה חברים.
לפי התקנות הקיימות, על ועדת הבחירות לאשר את המועמדים לפחות שבעה ימים קודם הבחירות. לאחר מכן חברי הגוף הבוחר מקבלים את רשימת המועמדים ופרטי יצירת הקשר עמם, ובמקביל המועמדים רשאים לבקש את פרטי יצירת הקשר של חברי הגוף הבוחר. זהו לוח זמנים צפוף מאוד, המקשה על מועמד להספיק להיפגש עם כלל חברי הגוף הבוחר ולהציג את אישיותו, תפיסתו הרבנית וכישוריו. מוצע לחייב בתקנות כי אישור המועמדים ופרסום שמותיהם יתקיימו לכל הפחות חודש לפני מועד הבחירות.
במצב הקיים, בתשובה לשאלתי למשרד לשירותי דת, נמסר לי "כי אין בכוונת המשרד להתערב במקרים של חבר אסיפה בוחרת שאינו מעוניין לשמוע או לדבר עם מועמדים". לעניות דעתי, מדיניות כזו בעייתית כל עוד זכות ההצבעה נתונה לנציגי ציבור ולא לכלל תושבי העיר.
אם כלל תושבי העיר מצביעים, הרי שזה דומה לכל הליך בחירות אחר, כגון לכנסת או למועצת הרשות המקומית, שבהם אזרח אינו חייב להכיר את כלל המועמדים, אף שרצוי שיעשה כן לצורך בחירה מושכלת. לעומת זאת, כאשר אדם נבחר כנציג ציבור, הצבעתו איננה קולו האישי בלבד, אלא הוא פועל כשליח של הציבור כולו לבחור בחירה מושכלת. קשה להבין כיצד מי שמסרב לשוחח עם מועמדים יכול לדעת במי לבחור מבלי להכיר את האפשרויות העומדות בפניו. מצב זה מעורר, לכאורה, סימן שאלה ביחס לתום ליבו של המצביע. הספק מתעצם כאשר במקביל לא כלל הציבור הוא שבחר את הנציגים, אלא גורמים פוליטיים, השר ומועצת העיר. יובהר כי חלילה וחס אין כאן חשד כלפי אדם מסוים, אך כבר נאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל". חיוב מצביעים לשמוע את כלל המועמדים עשוי להגדיל את אמון הציבור בהליך.
כותב שורות אלו אינו טוען כי דווקא המתווה שהוצע הוא הנכון או היחיד, אלא שמטרת המאמר היא לפתוח דיון ציבורי בנושא חשוב זה. זהות רבני הערים הנבחרים רלוונטית כמעט לכל יהודי המתכנן להינשא ברבנות או צורך מזון כשר, ועל כן ראוי שהליך בחירתם ייבחן ויידון לעומק.