גם אני השתתפתי אתמול, לפחות כמקשיב, בטירוף הכללי. וגם אני צקצקתי בלשון על "ההורים הלא אחראיים".
וגם אני חרצתי דעה על "המעון שלא היו בו תנאי מינימום". וגם אני הרהרתי ב"הייעוץ המשפטי שגרם לחרדים לשלוח למעונות זולים".
וגם אני קראתי על "תרבות הזלזול, הפרת החוק וחוסר האחריות של החרדים". וגם אני מיהרתי לחרוץ משפט ולנקוט עמדה. וגם אני בוססתי באותה ביצה עכורה.
ופתאום אשתי סיפרה לי שאמו של אחד התינוקות שנפטרו, חני כץ ממיזם תכשיק, באה אלינו לשבעה והביאה שרשרת לב שבה הוטבעה דמותו של יהונתן. וכך היא עושה לכל משפחה שכולה.
ופתאום "מאירוע קשה" שמחייב התייחסות, נהיו להם שמות ופרצוף. והיא עמדה לפניי, אמא במלוא כאבה, במלוא צערה, במלוא אובדנה.
וידעתי שבשבילי זו הייתה צריכה להיות הזווית היחידה, שותפות בצער וכאב בנשמה.
ושהגופים האחראים והמקצועיים יבדקו, יחקרו ויסיקו מסקנות.
ומה קרה לי, אב שכול, שהצטרפתי ל"חגיגה" ונסחפתי, אפילו במחשבה, לאותו מחול האשמות נורא, כשהמתים עוד מוטלים לפנינו, עוד לפני הקבורה.
והתחרטתי. וכמעט שקרעתי קריעה.