פרשת "בא" מציבה בפנינו את אחת המכות המרתקות והמסתוריות ביותר מבין עשר המכות, מכת החושך. המקרא מתאר בהדרגה ובהתעצמות את המציאות השורה על מצרים כחֹשֶׁךְ ואֲפֵלָה לאורך שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
כמה החושך מוחלט? עד כדי שלֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו ולא רק זאת, גם לֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו. החושך כה סמיך, עד שניתן למששו ומהפסוקים עולה כי לא מדובר רק בהיעדר אור פיזי, אלא בישות ממשית המשתקת את החיים. נדמה כי מכת החושך, לא הייתה רק עונש אלוקי, אלא השתקפות של מצב קיומי ומוסרי וכך גם ניתן ללמוד גם מעיון במקורות חז"ל ובמפרשים.
כאמור, הפרשנים מסבירים כי החושך המצרי לא נבע רק מכיבוי המאורות, אלא מחטא מוסרי. הדיוק בלשון הפסוק: "לא ראו איש את אחיו", מלמד כי כאשר אדם מרוכז רק בעצמו ובצרכיו האישיים ומפסיק לראות את האחר, נוצר חושך מוסרי. העיוורון החברתי הוא שיצר את השלב השני של המכה "ולא קמו איש מתחתיו", כי בחברה שבה איש אינו רואה את מצוקת חברו ולא קם לעזרתו, אין קיום לא לפרט ולא לקבוצה . אדם שאינו רואה את אחיו, סופו שגם הוא עצמו נכבל למקומו, מאבד את חירותו והופך לאסיר בתוך החושך שיצר.
המצרים, ששיעבדו את ישראל וסירבו לראות בסבלם, מצאו עצמם בחושך מוחלט. ארץ מצרים הפכה לבית אסורים אחד גדול, שבו חוקי הטבע עצמם כבלו את המעבידים. ברגע זה, כוחו של פרעה התבטל. במקום שבו אין חברה ואין ערבות הדדית, אין משמעות גם לשלטון.
מעניין כי לעומת האפלה המצרית, התורה מציינת כי "לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" והמדרש מתאר בתמונה מופלאה, כיצד כל יהודי שהיה נכנס לבית מצרי, היה אור מלווה אותו ומאיר לפניו. האור שליווה את בני ישראל בתוך החושך שימש כתמונת מראה לחוויה המצרית. הם, שנדמו כבני חורין שרו באפילה ואנחנו, שהיינו עבדים, שהינו באור. המציאות הזו מטלטלת את התפיסה הארצית ומרמזת לנו כי לעיתים מי שנדמה לנו כעבד הוא בנפשו בן חורין. מצינו לא אחת גם אצל פדויי השבי, תיאורים מרגשים לגבי תחושת החירות של הנפש, של צלם האדם, של הבחירות המוסריות העצמיות שהם בחרו בתוך המציאות הגיהנומית בה הם שהו. הפלא הזה של הבחירה בטוב, מחולל מציאות פנימית עוצמתית שאי אפשר לנצח בכח הזרוע או השררה.
מוטיב האור במצרים שם במרכז את התפיסה שקובעת, כי בראש סולם המצוות היהודיות, נמצאות אלו של בן אדם לחברו . כך גם לימד אותנו הילל הזקן כי 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך ועוד הוסיף ואמר זו כל התורה כולה'. על פי הרמ"א, דבריו של הלל הזקן הם עקרון מרכזי באתיקה היהודית, המשלים את המצווה לאהוב את רעך כמוך. החיבור בין מוטיב האור לדרכה של תורה, מבטיח כי מי שהולך בדרך של ואהבת לרעך כמוך, ישהה באור ובחירות . האם לא לכך התכוון דוד המלך כאשר אמר "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי"? הדרך בה אנחנו הולכים והולכות חייבת לעמוד בקוד מוסרי של ערבות הדדית.
האור של בני ישראל נבע מהעובדה שהם "ראו איש את אחיו". היכולת לראות את הזולת היא המאפשרת לאדם לקום ולפעול. גם חז"ל מלמדים אותנו שתחילת זמן קריאת שמע הוא "משיכיר את חברו". כלומר, אי אפשר לקבל עול מלכות שמיים ולהכיר בבורא, מבלי להכיר קודם כל בבן האדם שעומד מולנו. האור האלוהי והאור החברתי כרוכים זה בזה.
לצערנו, העבדות במצרים הייתה רק משבר אחד מני רבים שבאו על העם היהודי. אנחנו עם למוד מסעות קשים וניכר שבשעות משבר אנחנו נאחזים זה בזה ונעשים לגוש אחד. אולי זו הסיבה שהאור במצרים היה כה בהיר לעם היהודי, ממקומם הנמוך המשועבד והמיוסר, הלכידות החברתית היתה קרש הצלה ראשון המהווה נחמה גדולה. אך אוי לנו אם נחזיק זה בזה רק בעיתות משבר. יש לנו חובה יהודית של ואהבת לרעך כמו בכל עת ויש לנו גם איסור חמור לעשות לאחר את השנוא עלינו. אין לנו קיום בלעדי האהבה.
מכת החושך מלמדת אותנו כי בידינו היא. אין סיבה לפחד מהאפלה, כיוון שבכוחנו להפוך אותה לאור. מכת החושך מלמדת אותנו גם, כי חושך טומן בתוכו הזדמנות לשינוי וצמיחה. הגאולה של עם ישראל החלה ממציאות של אחדות חברתית ומצוות קורבן הפסח שבאה מיד לאחר מכן, דורשת מאיתנו להמשיך ולהחזיק את אותו דיבוק, ע"י הציווי לאכילה משותפת של שה לבית אבות. זהו התיקון כנגד הבדידות והבידוד המצרי.
יציאת מצרים היא משימה יומיומית. עלינו לצאת מהשעבוד לעצמנו אל הגאולה שבערבות ההדדית. עלינו לאמץ את הצו המוסרי של "נר לרגלי דבריך", המנחה אותנו לפעול לאור ערכים של צדק, חסד וראיית האחר. לא רק כאנשים פרטיים, אלא כחברה מאירה ומתוקנת.
הכותבת היא מנכ"לית ארגון 'יד לאישה' מבית 'אור תורה סטון', המייצג ומסייע לעגונות ומסורבות גט