באוגוסט 2024, כשאיימו בסנקציות כלפי חרדים סרבני גיוס, ידיד דתל"ש שנחשב מומחה לציבור החרדי בעולם האקדמי, קרא להטלת סנקציות כואבות.
כתבתי לו: "הופתעתי לראות במאמר באנגלית שאתה מצדד בהפסקת ההנחות בעלות מעונות יום לאברכים שאינם מתגייסים. לא מענישים פעוטים על מעשי אבותם. מה שאמרת אינו נכון. ההטבה אינה באמת להורים.
לילדים מגיעה ההטבה הזאת. בלי זה, התוצאה תהיה מעונות פרטיות ללא השגחה, צפופות ולא סניטריות וללא תוכניות להתפתחות הילדים. האימהות חייבות לעבוד ויחפשו כל פתרון."
"תאמין לי שכיו"ר אמונה לשעבר נושא המעונות והחוק ידועים לי היטב. המילים שלך לגבי החלק המעשי מתאימות לדברי היועמ"שית...התאכזבתי שלא העלית את הנקודה של טובת הילדים...מעונות נבנו לפני קום המדינה לאימהות עובדות. בשלב זה האברכים ימשיכו ללמוד ואין ספק שהילדים צריכים להיות זכאים לסבסוד בגלל שהמדינה חייבת לדאוג לכך שיהיו בסביבה מתאימה להתפתחותם. עליה למצוא דרך לאפשר זאת. אמריקה דאגה לילדים בתוכנית 'הד סטארט' [לפעוטים מבתים עניים] כשאף הורה לא עבד."
הוא לא הסכים איתי ולא העלה את הנושא, והיועמ"שית התעלמה לחלוטין מצרכי הילדים.
"מצמרר ממש", כתב לי אתמול על ההתכתבות הזו בהיוודע הטרגדיה ר"ל במעון יום ירושלמי חסר פיקוח.
ואני שואלת בכאב, מה קרה למקבלי ההחלטות במדינת ישראל? מי לא הבין שפעוטים חרדים יעברו למעונות ירודים ואף מסוכנים? אני יודעת היטב את ההוצאות הכרוכות בהפעלת מעון לפי התקן, שמהן נגזרת עלות להורים. איזה משפחה חרדית ברוכת ילדים יכולה לשלוח למעון תקין ללא סבסוד?
במדינת ישראל הוטלו סנקציות על ילדים יהודים בגלל מעשי הוריהם. רק מי שלא רואה את החרדים כאחים, שרוצה שירגישו מחוץ לתחום, נרדפים שמותר להרע לילדיהם, היה יכול לעשות זאת.
יש תקדים. במדינת ניו יורק לפני מספר שנים, דתל"ש מרקע חסידי בשם נפתולי מוסטר יצא בביקורת חריפה נגד ה"חיידרים" החסידיים על היעדר לימודי חול. הוא האשים אותם בחוסר הצלחתו בעולם המודרני ובקמפיין מתוקשר ניסה לשכנע את הממשל להטיל עליהם סנקציות אם לא ישוו את תכנית הלימודים לזו שבמערכת הממשלתית (שם בקושי יודעים לקרוא, אגב, כשילדים ב"חיידרים" לומדים תלמוד). מוסטר זכה לביקורת נוקבת אף מרבנים לא חרדים, לא רק כמלשין אלא כמי שמוכן לתת לילדי ה"חיידרים" לסבול. לא מזמן, לאחר מאבק שנמשך עשור, מוסטר חזר בו והביע חרטה על הפגיעה שנגרמה מניסיונותיו לכפות שינוי דרך סנקציות.
אין ספק שמצב השירות הצבאי במגזר החרדי חייב שנוי. אבל ניסיונות "זבנג וגייסנו" גורמים לעוד קרע וניכור מצידם, כשחלק מהציונות הדתית כבר חש כלפיהם ניכור לאחר שנתיים של מלחמה ללא השתתפותם. איננו רוצים חיילים ללא מוטיבציה, כגון אבי ז"ל וחבריו לספסל הישיבה שגויסו בכפייה ע"י הצבא האוסטרו הונגרי ב1914, וזה מה שיקרה דרך הפעלת סנקציות. נכון, הרבה לומדי תורה מבין הציונות הדתית עזבו את הסטנדר בכאב, אך נלחמו במסירות אין קץ להושיע את עם ישראל מיד צר. מנגד, ראשי הישיבות החרדיות לא עודדו את תלמידיהם, בלשון המעטה, להגיע ללשכות הגיוס במקביל, וחלק אף התבטאו בכפיות טובה מאכזבת ומרגיזה. ובכל זאת, מי שמדבר על החרדים כקבוצה שאפשר להתעלם מחששותיו או שצריך להטיל עליה סנקציות עד שתיכנע, לוקה בראייה קצרת טווח ונותן לתסכול - וגם לניכור - לנווט אותו.
הקצוות אינן הפתרון
לפני מספר שבועות הגיעו לדלתי שני חסידי סאטמר, מבין המאות שטסו מארה"ב לשבת במירון עם הרבי. לפני שנסעו צפונה עברו דרך ביתי, הדודה רבא הציונית בירושלים. החלטתי להביא אותם לישיבת מרכז הרב להכיר בני דודים, נכדי הלומדים שם, ואכן ראו בית מדרש מלא וסואן. כשיצאו, אמר לי המבוגר יותר, מנהל מוצלח בחברת ביטוח, כשחיוך רחב על פניו: "הם בחצי השני של העולם, לבושים בצורה לגמרי שונה, מדברים עברית ואנחנו יידיש, אבל לומדים אותה תורה באותה התלהבות." הם שאלו אותי אם גם הבחורים האלו משרתים בצה"ל והופתעו לשמוע שכן.
חסידי סאטמר (לא לבלבל עם נטורי קרתא) אינם לוקחים כסף מהמדינה. איכפת להם מכל יהודי באשר הוא יהודי ומפעלי החסד שלהם מוכיחים זאת. אבל בנושא המדינה אנחנו בפלנטות שונות. הם מאמינים שאסור להקים מדינה, גם דתית, לפני בוא המשיח. זו משנתם הסדורה והעקבית. האורחים שלי ידעו שאיני מקבלת אותה, ולי ברור שהם לא מקבלים את העקרונות האמוניים הממלאים את חיי במשמעות, אבל שנינו מאמינים בבורא עולם ובקיום תורתו הניתנה בסיני. אני מכבדת את זכותם לדעה שונה משלי, והם דואגים לשלומם של בני דודים רבים המשרתים בצה"ל (ואף גאים בהם). באנגלית אומרים
LIVE AND LET LIVE
וזה עובד, אך אין טעם לדבר על גיוס אנשים המתנגדים לעצם קיום המדינה ורואים בה המשך הגלות.
כמו כן, אין טעם להחזיק דעה קיצונית הפוכה. מתוך ייאוש כלפי חוסר היענות חרדית לאחר שנתיים עקובות בדם בנינו, כתב קלמן ליבסקינד שצריך לנהל את הוויכוח בלי החרדים, אין לנו על מה לדון אתם, כתב, מאחר והמגזר מסרב לגיוס לכתחילה. אך ליבסקינד טועה בהגדרת הוויכוח. הנושא אינו איך לגייס חרדים, אלא אם בהצלת עם ישראל מיד צר לימוד תורה שווה-ערך להחזקת נשק. ואם כן, איך זה אמור לעבוד עם הצורך הדחוף בחיילים נוספים? מאחר וליבסקינד גם כתב שאינו מוכן לכתחילה להכיר באפשרות שיהיו לומדי תורה שאינם מתגייסים, אלא רק ספרא וסייפא יחדיו, אולי צריך, לפי ההיגיון שלו, לקיים את השיחה בלעדיו?
הילדים הקטנים במעונות ללא פיקוח, והנוער שהשתולל בהפגנה לפני שבוע, הביאו לטרגדיות המכריחות אותנו לחזור לשפיות בתהליך, מתוך כבוד הדדי.
שומרי תורה, ציונים וחרדים, מאמינים שלימוד תורה מוסיף זכויות לעם ישראל, לא ברמת הצלת הפרט, אלא בנוגע להצלת העם. והיום, חיילים יהודים זוכים להגן על תלמידי חכמים לאחר אלפי שנה בהן לא היה מי שיכל לעשות זאת. חייל חובש כיפה סרוגה שומר תורה ומצוות בדיוק כמו בחור ישיבה מתמיד חרדי, ומשתוקק להיות בבית המדרש בדיוק כמוהו, אך לעומתו, זוכה לקיים מצווה נוספת של הגנה פיזית על הארץ והעם.
אם החברה החרדית מפחדת מחילון, על חטיבת החשמונאים להמשיך להוכיח שאין חשש. וצה"ל צריך להוכיח זאת גם לחיילי הציונות הדתית, להיפטר מהגדרת הדמוקרטיה כמצב בו המכנה המשותף חילוני ופרוגרסיבי, ולהפנים שאיסורי ייחוד, נגיעה, והאזנה לשירת נשים חלים באותה מידה על חובשי כיפות סרוגות ושחורות.
בל נתעלם מזה שהמדינה היא זאת שנתנה למספרי בעלי פטור מגיוס לתפוח לממדים אסטרונומיים, כולל מספר לא מבוטל של חרדים שאינם לומדים וחייבים גיוס. צמחה כאן תרבות שלא כל כך מהר אפשר לשנותו, ואין חוק שיצליח למלא בכפייה את שורות החיילים החסרים לצה"ל בלי לגבות מחיר קשה מנשוא בקשר של הציונות הדתית עם מגזר המאמין כמוהו בשמירת תורה ומצוות. הממשלה הקציבה 30 יום להכנת תוכנית אופרטיבית לגיוס משתמטים חילוניים (55% מסרבני הגיוס!), ועליה לעשות אותו דבר לגבי טעוני גיוס חרדים שאינם בבית המדרש. בלומדי תורה מתמידים אסור לגעת, אלא אם ברצונם לשרת.
אך יהיה מה שיהיה, הטלת סנקציות הפוגעות במשפחות המגזר החרדי, גם כשזה משיג תוצאות, אינה הדרך.