את "יה אכסוף" בלחן של חסידות בעלזא למדתי בשיעור ב'. היינו חבורה של בחורים צעירים שמצאה בו פתאום שפה חדשה לעבודת ה'. הניגון הזה הפך לפסקול שלנו.
הוא ליווה אותנו בשבתות בישיבה, המשיך איתנו אל הבסיס והשטח כשהתגייסנו, והדהד ברגעים הנדירים שבהם הצלחנו לשבות יחד, ולו רק חלקנו. היינו מתאספים, ובין כמה שירי שבת להכנה וכמה שירי שבת להמשכה, ולפעמים בלי שום עטיפה, מנגנים את "יה אכסוף" של בעלזא, ונותנים לגעגוע שבו למלא אותנו.
השבוע הניגון הזה מצא אותי שוב. שמרתי בליל שבת, הרוח, הקור והגשם, ואני באמצע, שר "יה אכסוף" של בעלזא, כי זה מה שעושים בשמירה בליל שבת. לרגע נזכרתי בסרטון חמוד שרץ ברשת לא מזמן, שבו רואים לוחם מילואים וחסיד שרים יחד את הניגון בתחנת האוטובוס בצומת הגוש. שמחים למצוא זה את זה ולשיר יחד, עוזרים זה לזה עם הלחן, כי הוא באמת מורכב וקשה לנגינה לבד. זה מרגש, בין השאר, כי מילואימניקים וחסידים נמצאים בדרך כלל משני צידיו של מתרס פוליטי, ולרגע אחד "נציגים" משתי הקבוצות מוצאים שפה משותפת. זוכרים ש"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת".
אבל כשהניגון נגמר, גם בפעם השנייה, נשארתי רק עם המציאות, הקצת פחות פוטוגנית מהסרטון. המחשבה על הרגע הזה, על אותו חסיד דמיוני שיכול היה לעמוד לצידי בשמירה, הפכה לתזכורת להחמצה היסטורית.
המחשבות שלי נדדו אל בעלזא עצמה. זו באמת חסידות שהייתה יכולה לצאת ממנה בשורה, ולא רק בגלל הלחן. חסידות שהעזה לומר שאינה מפחדת מלימודי ליבה, ושבאופן נדיר במגזר החרדי אף התנתה את התקצוב שלה בהישגים לימודיים בפועל. זו הייתה בשורה לחברה הישראלית כולה: אפשר להיות חרדים ולהיות חלק.
אבל החסידות שהייתה יכולה לשנות את המציאות נבלמה בלחץ כבד של עסקנים, ונקברה סופית על ידי הבטחה ממשלתית נוחה מדי: קחו את הכסף בכל מקרה, לא צריך ליבה, לא צריך הישגים, ולא צריך לעשות אף צעד לקראת הטוב המשותף. במרחב הזה, שנחסך מאיתנו, אבדה הזדמנות למפגש אמיתי, מעבר לפגישה אקראית בצומת הגוש, מפגש שנוצר מתוך שותפות גורל ותפילה עמוקה: "וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ".
כששרתי "יה אכסוף" בעמדה הרגשתי את הבדידות הזו, את ההחמצה. הבנתי שהבדידות אינה מקרית, אלא תוצאה ישירה של החלטות פחדניות. התפללתי שאולי יום אחד המחיצות ייפלו, וכמו בסרטון ההוא, עוד יעמוד לצידי לוחם חסיד מבעלזא ויצטרף אליי לניגון. אבל עד אז, עד שהאומץ יגבר על העסקנות, אמשיך לשיר לעצמי לבד.