דוידי בן ציון, סגן ראש מועצת שומרון ורב-סרן במילואים בחטיבת הצנחנים מתארח באולפן ערוץ 7 ומספר על סבבי מילואים בלתי נגמרים תוך שהוא משרטט את המפה האישית והלאומית שלו לשנים הקרובות.
"סיימנו עכשיו סבב של 107 ימים, שהתחיל בעצם באזור ראש השנה, והסתיים ממש עכשיו, בעשרה בטבת", פותח בן ציון. הוא מדגיש כי הגיבורים האמיתיים של המלחמה הזו הם לא רק הלוחמים, אלא המעטפת הביתית. "מי שהחזיק את הביטחון של מדינת ישראל על הכתפיים שלו, זה מאה ומשהו אלף מילואימניקים, ובנות הזוג שלהם והילדים שלהם. כל המשפחות שסופגות בסוף את ה'הדף'".
עבור משפחת בן ציון, המלחמה הייתה אישית במיוחד. רעייתו, איילת, ילדה את בנם השביעי בזמן שדוידי היה רחוק בחזית. השם שנבחר לתינוק, נטע עברי, נושא עמו משמעות עמוקה של תקומה. לברית הגיעו משפחות שבן ציון וצוותו חילצו תחת אש מכפר עזה בשעות הראשונות של המלחמה. "זה היה מאוד מיוחד עבורי. קראנו לו נטע עברי, והשילוב הזה של לטעת, לעשות נטיעה אחרי כל השנה וחצי שאנחנו חווינו עם שכול ואובדן, זה היה רגע מיוחד".
הוא נזכר ברגע היציאה מהבית בבוקר שמחת תורה, רגע של תמימות שהתנפצה. "יצאתי בשמחת תורה, רצתי מהבית, הילדים כבר התחילו להתקדם לכיוון בית הכנסת. אמרתי להם 'חבר'ה, תקשיבו, אנחנו עוד מעט חוזרים, כאילו ממש זה עניין של יומיים, שלושה'. וכעבור כמה שעות שלחתי לאשתי הודעה 'אנחנו בדרך לכפר עזה'".
כסגן ראש מועצה, בן ציון לא חוסך בביקורת על המדיניות הביטחונית, למרות השבחים שהוא מרעיף על השרים בכל הנוגע לפיתוח ההתיישבות. "ביהודה ושומרון מה שקורה זו מהפכה אמיתית. השר סמוטריץ' העביר תקציבים גדולים מאוד, בהיקפים שלא היו אף פעם. המנהל האזרחי היום, במקום להיות חסם, הוא פותח חסמים ודוחף".
אולם בזירה הצבאית, הוא מזהה דשדוש מסוכן. "לא השלמנו את המלאכה בשום זירה. זאת טעות. בלבנון הגענו כמעט עד לקצה ועצרנו. לא השמדנו את חיזבאללה".
הביקורת החריפה ביותר שלו מופנית כלפי היחס לרשות הפלסטינית. "אנחנו מתחזקים את הסכמי אוסלו. כל כך הרבה בוכים עליהם - והסכמי אוסלו ממומשים ממש יום יום בממשלת ימין. אנחנו עדיין שבויים בתוך הקונספציה שזה עושה לנו חיים נוחים כשאבו מאזן והמנגנונים מנהלים את השגרה. אני מקווה שלא נפגוש אותה בתרחיש 'היפוך קנים', שבו הרובים שלהם יופנו כלפינו - ולא רק כלפי תושבי יהודה ושומרון, אלא כלפי ראש העין, עמק חפר ונתניה".
כמי שמופיע כפרשן קבוע בפאנלים של ערוץ 12, בן ציון מביא קול אחר, אופטימי ומורכב יותר. "זו חוויה מעניינת, בדרך כלל אני אחד מול ארבעה בפאנל. אני משתדל מאוד להביא את העמדה שלי בצורה ברורה. בהרבה מאוד מהפעמים זה ההבדל בין אופטימיות לפסימיות. אם אני מביא עמדה של תקווה, שאנחנו מנצחים את האויב, יש לזה ביקוש? עם ישראל אופטימי מטיבעו, וכשמאכילים אותו בדיכאון, הוא בורח".
בן ציון לא מהסס להביע עמדות שחורגות מהתבניות המקובלות, כמו בנושא חוק הגיוס. "חוק גיוס חייב להיות חוק מאוד ואפקטיבי. אני אומר את ממקום של הערכה לעולם התורה. גדלתי בישיבה, לומדי התורה הם קדושים, אבל צריך לדעת להכיל מורכבות של עמדות סותרות".
הוא מצר על התיוג האוטומט "אם אתה גר באלון מורה, אוטומטית מקטלגים אותך. האחריות שלנו היא לשנות את זה. אנחנו רוצים שיהיו פה שני עמים?".
כשנשאל האם הוא מתכנן לקפוץ למים העמוקים של הפוליטיקה הארצית, התשובה שלו חדה וברורה: "התשובה היא כן, חד משמעית. הפוליטיקה הישראלית צריכה אנשים רגועים, שיכולים לדבר בצורה עניינית וממלכתית מבלי לוותר על העמדות שלהם. אתה יכול להיות מאוד חזק בעמדה שלך, ועדיין לדבר בשפה מכבדת כלפי אנשים שחולקים עליך".
השורשים של בן ציון נטועים עמוק בשכול ובגבורה הישראלית. אמו, שפרה ז"ל, הייתה אלמנת צה"ל שבעלה הראשון נהרג זמן קצר אחרי החתונה. היא נישאה לאביו של דוידי, נכה צה"ל שנשרף בטנק במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. "גדלתי בבית שכל השיח שלו היה סביב תרומה למדינה. אמא שלי כאלמנה שכולה ואבא כנכה צה"ל - זה היה ממש ב-DNA. אבא שלי ואימא שלי חינכו אותי שצריך לתת מעצמך לטובת הכלל". לזכרה של אימו הקים את עמותת "שפרה - פשוט לאהוב", המקימה בימים אלו בית מוגן לנוער בסיכון בקריית ארבע.
למרות האתגרים הכבירים, בן ציון נותר אופטימיסט ללא תקנה. "מדינת ישראל קמה ב-48', היה פה אתגר אדיר. ב-73' הייתה קטסטרופה. אנחנו חווים תקופה קשה ביטחונית ומשלמים מחיר כבד, אבל מדינת ישראל במגמה טובה של התקדמות. אנחנו עם חזק, וגם את המשבר הזה נצלח ונצא ממנו חזקים. אין לי ספק".