
לפני 33 שנים, אחרי החתימה על הסכם אוסלו א' - הסכם העקרונות לקראת מסירת חבלי יש"ע לשליטת אש"ף - יצאה מועצת יש"ע בקמפיין שכותרתו 'אל תתנו להם רובים'.
להם - למחבלי הפתח' ואירגוני טרור נוספים, שעמדו לקבל באופן חוקי רובי קלאצ'ניקוב ולהצטרף לכוחות הפלשתינים שהיו בהליך הקמה ביש"ע, תחת השם השקרי והמזוייף 'משטרה פלשתינית'. בז' בטבת תשנ"ד, 21 בדצמבר 1993, חתמו 68 ח"כים, מתוכם 13 ח"כים ממפלגת העבודה, על עצומה לראש-הממשלה תחת אותה כותרת: 'אל תתנו להם רובים'.
את התוצאה של מתן הרובים הרגשנו כולנו, כל אזרחי ישראל, במלחמת אוסלו שפרצה לפני חצי יובל שנים, שגבתה מעל אלף קורבנות ישראלים. לא מעט רובים שאנחנו נתנו להם, למחבלים, שימשו לרצח אזרחים ישראלים.
הביטוי 'אל תיתנו להם רובים' נלקח מתוך שיר בשם זה שחיבר המשורר נתן אלתרמן הצעיר בשנת 1934 (שהיה אז בן 23) ופורסם לראשונה בחוברת 'טורים' ב-27 ביולי 1934. התאריך לא היה מקרי. זה היה במלאת 17 שנים לשימוש בגז כלור במלחמת העולם הראשונה. בקרב המשוררים העבריים הצעירים בשנות השלושים במאה הקודמת - אברהם שלונסקי, רפאל אליעז, לאה גולדברג ועוד - רווחה רוח פציפיסטית, בתגובה למלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. שלונסקי הנהיג את הקבוצה, ואלתרמן כמשורר צעיר חסה בכנפיו. אברהם שלונסקי גם ערך באותה תקופה את כתב העת 'טורים', ובגיליון לכבוד פורים בשנת 1934 פורסם השיר.
אבל משנת 1936 ואילך, בעקבות המרד הערבי של תרצ"ו תרצ"ט, 1936-1939, חל מהפך גמור בדעותיו של אלתרמן, והוא התגייס לכל חייו למען כוח המגן העברי. אחרי מלחמת ששת הימים היה אלתרמן ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והתנגד בכל כוחו לנסיגה מחבל כלשהו מארץ ישראל. סביר להניח שאם היה זוכה להגיע לשנת 1993 (אלתרמן נפטר בגיל צעיר מאד, 60, בשנת 1970) הוא היה מתייצב בכל ישותו מאחרי השימוש בכותרת השיר שכתב בהקשרו האוסלואי 'אל תתנו להם רובים'.
על בסיס סיסמה זו, אני קורא לפתוח מיידית בקמפיין ציבורי נרחב שכותרתו 'אל תתנו להם בטון'. להם - לערביי עזה או לערב רב שגוייס לשקם את הרצועה. סכנת נתינת הבטון לא פחות חמורה מנתינת הרובים לפני 33 שנים.
בשבוע שעבר דווח כי דווח כי לראשונה מאז תחילת המלחמה, נכנסה לרצועה משאית מלט דרך כרם שלום. נשיא ארה"ב כבר לוחץ על ישראל בכל הכוח לעבור לשלב ב' של תוכניתו לעתיד הרצועה. השלב הזה כולל כמה רעיונות מסוכנים, שאחד מהם הוא שיקום הרצועה. מנהיגי ישראל עתידים לעמוד בתוך זמן לא רב תחת לחץ בינלאומי, בהובלת הנשיא טראמפ, לאפשר הכנסה לרצועה של חומרי בניין, כדי לשקם ולבנות מחדש את רבבות הבתים שנהרסו במלחמה בשנתיים האחרונות.
שיקום הרצועה, לפני הכל, יהיה שיקום תשתיות הטרור של החמאס. המבנים הראשונים שישוקמו ברצועה בזכות אמצעי הבניה שיוכנסו לרצועה, יהיו מנהרות החמאס מתחת לאדמה. שלא יהיה ספק לאיש: על כל שק מלט שיוכנס לצורך בניית איזשהו בית מגורים חרב, יופנו ארבעה שקים לשיקום מנהרה הרוסה של החמאס. מי שכופר בהנחה הזו ראוי לתואר המכובד 'פתי בכיר'.
לפני 32 שנה, אחרי החתימה על הסכם אוסלו ב', עמדה מדינת ישראל מופתעת נוכח כמויות הבטון האדירות שזרמו לרצועה. לכאורה הנימוק היה ראוי: בניית בתי קבע איתנים במקום החושות המתפוררות שבהם התגוררו הפליטים במחנות. למיטב זכרוני, אני הייתי הראשון שפירסמתי, בכותרת הראשית של 'הצופה' בכ"ו באייר תשנ"ה, כי "הרשות-הפלשתינית בונה ברצועה כמות עצומה של מקלטים ובונקרים". את המידע קיבלתי מגורמי מודיעין ברצועה שקיבלו את המידע מאזרחים פלשתינים. מדינת ישראל עמדה בחיבוק ידיים ובבטלנות מופגנת מול המידע הזה. שיבנו להם בונקרים ברצועה - למי איכפת מה קורה שם. מה כבר יכול להפחיד מכמה בונקרים מצ'וקמקים מול הצבא הכי חזק במזרח התיכון?
את התוצאה ראינו כולנו בסבבי הלחימה שהתלקחו אחרי ההתנתקות, וביתר שאת בפלישה והטבח בשמחת תורה תשפ"ד.
אני מודה שהמראה של רצועת עזה "הַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה, הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה", מעורר אצלי חדווה לא מוסתרת. איך נאמר במסכת מגילה? "קיסרי וירושלים - אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין, ישבו שתיהן אל תאמין, חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי - תאמין... אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו". כלומר: לא ייתכן שהבירה הרומית בארץ קיסריה ועיר הקודש ירושלים יפרחו במקביל. אחת חייבת לפרוח על חשבון השניה. כיהודים - ברור שעדיף שירושלים תפרח.
ומה שבימי השלטון הרומי, תקופת התלמוד, היתה קיסריה - היום זו עזה. אין דבר משמח מלראות את ירושלים בנויה לתלפיות ועזה חרבה ממעונותיה. אם עזה תשוקם - יישובי העוטף לא ישתקמו. שיקום עוטף עזה מחייב למנוע את שיקום רצועת עזה.
כיוון שאנחנו בכל זאת יהודים רחמנים, צודקים אלו שליבם נכמר למראה תושבי הרצועה גרים באוהלים. זה באמת לא אנושי לחיות באוהלים בקור החורפי ובגשמים העזים. צריך לדאוג להם לקורת גג נאותה - קרוואנים. במקום בטון אפשר להביא לרצועה המון המון קראוונים. בדיוק כמו תושבי גוש קטיף אחרי ההתנתקות, אבל באופן קבוע ולא זמני. קרוואנים במקום בטון - אין פתרון טוב יותר להם וגם לנו. רק לא בטון. אל תתנו להם בטון!
(הטור המלא יתפרסם השבת בטור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')