סיגי כהן, אימו של שורד השבי אליה, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספר על המסע שעברה לאורך השנתיים האחרונות.
"לא הייתי אימא של אף אחת מהבנות שלי, הייתי רק אימא של אליה", היא מסכמת את התקופה בה היה בנה בשבי לאחר שנחטף ממסיבת הנובה. במשך חודשים ארוכים הייתה סיגי לאחד הסמלים הבולטים של המאבק להשבת החטופים, אישה ששידרה חוסן בלתי מתפשר, אמונה יוקדת ואנרגיה של לוחמת.
סיפורו של אליה מתחיל בבוקר שמחת תורה במסיבת הנובה, לשם הגיע עם בת זוגו (היום ארוסתו), זיו. "כשהתחילו האזעקות הם ברחו והגיעו למיגונית שלימים נקראה 'מגונית המוות'", היא משחזרת. "נרצחו בה למעלה מ-16 אנשים. זיו ניצלה כי הייתה מתחת לגופות והמחבלים לא זיהו שהיא בחיים. אליה נפצע ברגל ונחטף לעזה".
את ההודעה קיבלה סיגי בצהרי השבת, בדרכים לא רשמיות. "לקח לי הרבה מאוד זמן לעכל את הסיפור הזה, שהבן שלי במנהרות ואין לי מושג מה קורה איתו. קיבלתי תמונה מאותו יום מעזה, וזו למעשה הייתה דרישת שלום ממנו - שהוא חי ושהוא יחזור. לא הסכמתי לשמוע על שום דבר אחר".
הנחישות של סיגי הפכה לשם דבר. מי שפגש אותה במפגשי המשפחות ראה אימא לביאה, אישה שלא נותנת לספק לחדור מבעד לחומות האמונה. "ראיתי מול העיניים רק את החזרה שלו. לא עניין אותי הבית, הבנות, בעלי, עבודה. רק איך אני מביאה את אליה הביתה, איפה עוד אני יכולה להיאבק".
אבל המאבק של סיגי לא נשאר רק במישור הדיפלומטי או התקשורתי. "ככל שהזמן עבר, הבנתי שזה לא יבוא מבשר ודם, זה יבוא רק מבורא עולם. החלטתי לתעל את כל המאבק שלי אליו. היו לי שיחות יומיומיות עם הקב"ה. הייתי אומרת לו: 'אני יודעת שאני בניסיון קשה, אבל אני אראה לך שאעמוד בו, אני לא אשבר. כמו שהכנסת אותו לעזה - אתה תוציא לי אותו'. בכל מקום שבו דיברתי ביקשתי שיתפללו על אליה בן סיגלית. אמרתי לקדוש ברוך הוא: 'אתה תשמע את השם הזה כל כך הרבה פעמים, עד שתגיד - טוב, קחו אותו, אני כבר לא יכול לשמוע את השם הזה'".
בינתיים, במעמקי האדמה, אליה ניהל מאבק משלו. "במחיצתו של אליה בשבי, התנאים לא היו פשוטים וההתנהגות של המחבלים הייתה קשה", מספרת סיגי. "אתה נמצא במקום הכי חשוך וצריך להישאר עם צלם אנוש. מה שהחזיק אותו זו האמונה. הוא ראה את המוות בעיניים כמה פעם וחווה את ההצלה של הקדוש ברוך הוא במוחשי. הוא הניח תפילין בדמיון, עשה קידוש על מים, שר שירי שבת ועשה הבדלה. כל מה שהוא ינק בבית הוא יישם שם. כשמגיעים למקום כל כך נמוך, מגיעים לזיכוך, לנשמה ולאמת הפנימית. היום הוא פשוט מפיץ את האור הזה בחוץ".
אחד הגילויים המפתיעים ביותר מחזרתו של אליה הוא הספר שכתב בשבי - "מופוודאת" (בערבית: משא ומתן). "כבר בשבי הוא תכנן מה יעשה כשיצא," מספרת אימו. "הוא ניהל משא ומתן עם השובים, עם החברים שהיו איתו, ובעיקר עם עצמו ועם בורא עולם. הספר מספר על התובנות שהביא מהמקום הזה, על הסימנים שקיבל".
פרט מרגש נוסף נוגע למפגש של אליה עם הרש גולדברג-פולין ז"ל. אליה הגיע לשבי עם אנגלית בסיסית בלבד, אך לאחר שהרש קיבל מהמחבלים ספר באנגלית והעניק אותו לאליה בטרם הופרדו, אליה החל ללמוד. "הוא קרא את הספר הזה 15 פעם," מחייכת סיגי. "הוא פשוט למד לדבר אנגלית בצורה מטורפת. הוא עשה מהלימון לימונדה. הוא לא היה במקום של 'למה זה קרה לי', אלא במקום של צמיחה".
חזרתו של אליה הייתה רצופה ברגעים שמעבר לטבע. אליה, שלא ידע דבר על גורלה של זיו וחשש שהיא אינה בין החיים, גילה את האמת המופלאה רק עם נחיתתו בארץ. "הוא לא האמין עד שלא הראו לו ברשתות החברתיות מה היא עשתה בשבילו," מספרת סיגי. "הוא רצה להציע לה נישואין עוד לפני שנחטף, והקיץ, ברוך השם, תתקיים החתונה שאנחנו כל כך מצפים לה".
גם עבור המשפחה הגרעינית, החזרה של אליה היא תהליך של ריפוי. בתקופת השבי של אליה, נולדה לסיגי נכדה ראשונה. היום סיגי חוזרת להיות אימהית ומגוננת גם עבור בנותיה, שחלקן התמודדו עם קשיים עצומים בזמן המאבק. "כולנו התבגרנו מאוד, הזדקנו בכמה שנים, אבל גם צמחנו. הבת הקטנה שלי מדברת היום בשפה אחרת, בוגרת הרבה יותר".
כעת, כשבנה בבית, סיגי מוצאת את עצמה בצומת דרכים של שליחות. "הייתי בעשייה של מאה אחוז, וברוך השם אליה חזר. פתאום מצאתי את עצמי בריק. הרגשתי שעם ישראל נתן לי כל כך הרבה - בחיבוק, בתפילות, בדאגה - ואני מרגישה שאני רוצה להחזיר. אני עושה הרצאות על אמונה, תפילה ותקווה בימים חשוכים. זה סוג של ריפוי עבורי, ואם הצלחתי לחזק בן אדם אחד - עשיתי את שלי. אני מחפשת את המשימה הבאה שתמלא לי את הנשמה".