איך הגענו למצב בו בתוך שבועיים נדרסים למוות שני צעירים חרדים, ולפחות בשני מקרים מתועדים נוספים מתבצעת דריסה קשה לעין של צעירים נוספים?
איך עברנו בתוך כדי דיבור מזעזוע עמוק וכאב כמעט לאומי (ומוצדק) על פטירתם הטראגית של שתי תינוקות, מלווה בדרישה מקיר לקיר להעמדה לדין של האחראים ולמניעת המקרה הבא - להתעלמות כמעט מוחלטת מדריסה למוות, ומקל וחומר אפס התעסקות בשחרור המהיר של הנהג הדורס למעצר בית?
התשובה הפשטנית והנוחה היא שצעירים שיוצרים אנרכיה ברחובות, מעוררים אנטגוניזם, ולכן לציבור לא כל כך אכפת מהם, בנוסח "הם הזמינו את זה על עצמם". אבל זו תשובה שהיא גם מסוכנת וגם חלקית מאוד.
זו תשובה מסוכנת משום שהיא מתירה את דמו של האחר רק בגלל שהוא חסם כביש או השתטה. זו תשובה מסוכנת משום שהיא מוזילה חיי אדם. וזו תשובה מסוכנת כי מי שהיום מצדד בה, אפילו בשקט ולעצמו, מחר יתקשה להתלונן כשחרב הפיפיות הזו תופנה באכזריות כלפיו. שוו בנפשכם רצף אירועי דריסה למוות של מפגינים נגד פינוי יישוב, של מפגינים נגד או בעד רפורמה משפטית. אתם לא רוצים לחיות במדינה שיש בה לגיטימציה, אפילו מינימאלית, ליטול את חיי האחר בגלל דעותיו או שגיונותיו.
אבל התשובה הזו גם חלקית מאוד, משום שהיא מתעלמת משורשי האירוע, ולאירוע הזה יש שורשים ברורים מאוד. התהליך עובד כך: העלה שבראש הענף הוא המפגין החרדי האנרכיסט, הענף שבו הוא נתלה הוא התנהלותה של המשטרה, הגזע שאליו מחוברת ההתנהגות הזו היא הפגנות קפלן, והשורש הפורה ראש ולענה של כל זה הוא אותה הנחיה זכורה לשמצה של היועמ"שית על מחאות אפקטיביות.
נסביר: הגענו במדינת ישראל למצב שבו משטרת ישראל עושה כרצונה, עיתים היא מתפרעת בהפגנות עד חרמה, מכה על ימין ועל שמאל, עוצרת גם עוברי אורח תמימים ומשקה את מרפסות השכנים הסובלים במי בואש, ועיתים היא מתעלמת בנונשלנטיות. כותב השורות קיבל לא מעט עדויות מכלי ראשון של נהגים מתוסכלים שמצאו את עצמם חסומים על ידי שניים או שלושה נערים, כשבצד עומדים שוטרים באפס מעש.
חוסר האחידות הזה לא חדש, אבל הוא התחזק מאוד בעקבות הפגנות קפלן. כמעט קשה לשכוח את הימים בהם ניצב במשטרה היה מתקבל בחיבוקים אצל שורפי הצמיגים התל אביביים, בזמן שהפגנות חרדיות עדיין פוזרו במכת"זיות. בשלב מסוים, כזכור, חרף הניסיונות להקשיח את היחס מול הקפלניסטים, חידשה היועמ"שית חוק חדש וגם כלל חדש במדע המדינה - הזכות להפגין ולהפריע לסדר הציבורי. זה שורש כל חטאת. כאן קבור הכלב.
וכדי להסיר את הטעות הזו, נבהיר: אין מושג כזה חופש ההפגנה, בכלל. מדע המדינה לא מכיר זכות כזו, היא לא מנויה ברשימת זכויות האדם המקובלת לא בהכרזה המפורסמת לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ולא בתיקוני החוקה האמריקנית. נאדה.
מה כן יש? צירוף של שתי זכויות יסוד: הזכות להתאספות והזכות לחופש הביטוי, מתלכדות לכדי חופש ההפגנה, כאשר אנשים מתכנסים ומבטאים את דעתם כרצונם. אבל על זה יש סייג מוחלט וברור: כבכל זכות אנושית, היא לא יכולה לבוא על חשבון זכויות יסוד של אזרחים אחרים. לפיכך, הפגנה מאושרת בחוק - ניחא, הפגנה שאינה מאושרת ופוגעת בחופש התנועה, אף היא זכות יסוד, של אזרחים אחרים - פסולה לחלוטין. אין צורך לומר שאם ההפגנה פוגעת בסדר הציבורי, אין לה שום מקום או זכות קיום.
ומה צריך לקרות? על פי המקובל במדע המדינה (וכאן כדאי לקוראת בהרב מיארה להתרכז במיוחד ולהפנים), המדינה מחזיקה במונופול על הפעלת הכוח, והפעלה זו מיועדת בדיוק למקרה בו אזרח אחד פוגע בזכויות היסוד של האזרח האחר. במילים אחרות, כאשר מפגין חוסם כביש, כל מפגין, המשטרה צריכה להפעיל כוח פיזי כדי לפנות אותו, תיכף ומיד.
אם אכן כך תנהג משטרת ישראל, לא נראה יותר נערים נדרסים למוות על ידי נהגים מתוסכלים, מבוהלים, או סתם נוטפי שנאת חרדים.