בשבת האחרונה, זכינו להיות עם אנשי גוש קטיף, במלון שבע הקשתות הצופה אל הר בית ה' בהר הזיתים.
השבת הזאת, שמתקיימת כבר כמה שנים ביוזמת הרב גבי קדוש, הרב קובי בורנשטיין ואליעזר אויירבך ואנשים יקרים נוספים, משמשת גם אזכרה למו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, ומפגש לאנשי הגוש שהתפזרו למקומות שונים ברחבי הארץ.
אל השבת הצטרפו הפעם גם הרב שמואל אליהו ורעייתו, הרבנית טובה, שהוסיפו בנוכחותם ובדבריהם לאווירת הרוממות המיוחדת ששרתה על השבת כולה.
במהלכה של השבת נשמעו דברי תורה מרוממים על ידי רבני גוש קטיף והתקיימו גם דיונים מרתקים על השפעת הגירוש על העשייה של התושבים כיום. האזנתי בהשתאות לדברים, שביטאו שוב את העוצמה הבלתי נתפסת של הקבוצה המופלאה הזאת, קבוצה לא גדולה בכמותה, שעמסה על שכמה משימה של דור. שהפכה לאות ולסמל שאין שני לו בהיסטוריה של מדינת ישראל; סמל של גבורה, אמונה, אצילות רוח, דבקות במשימה, רעות ונאמנות אין־קץ, למדינה, לציונות, לריבונו של עולם.
"הלבבות הגדולים של גוש קטיף, הם יעוררו את הלבבות של כל ישראל" אמר־שר הרב אלישע אי־אז בימים שלפני הגירוש ולאחריהם. היו כאלה שחייכו אז בציניות מרירה: "איזה יעוררו ואיזה לבבות של כל ישראל". אף אחד לא התעורר והלבבות נותרו ערלים־אטומים לאחים שהושלכו מבתיהם בנחישות וללא רגישות. וכפי ששר חנן בן ארי: "האהבה לא ניצחה גם לא הרוח".
אבל במחשבה נוספת, האם זאת כל האמת? האומנם האהבה של הלבבות הגדולים לא ניצחה?
מאמין וזורע
חבר יקר שלי, תלמיד חכם חשוב, אמר לי לאחרונה דברים ומחשבות על הימים ההם - ימי המאבק שניהלו אנשי גוש קטיף עם רבני הגוש והרב אלישע, ועל השינוי שהתחולל בתוכו במשך השנים כלפי המאבק הזה:
"לגבי גוש קטיף. דווקא זו מחשבה שהייתה לי בערך שנה אחרי התחלת המלחמה. אני לא יודע מה הוא (=הרב אלישע) חשב על המהלך שהוא עשה, אבל אני יודע מה התוצאות שלו. אני בזמן אמת הייתי מאוד מתוסכל ממה שנקרא המדיניות הפסיבית של גוש קטיף, ה'ממלכתית' וכו' וכו'.
"אני חושב שבדיעבד זו הייתה החלטה מאוד מאוד נכונה, מאוד. בגלל ההיגיון שאמר שעם ישראל החליט אחרת ממה שאנחנו רוצים, כלומר בסקרים הייתה תמיכה של שני שליש בגירוש עם כל הצער שבדבר. ואנחנו לא יכולים ואי אפשר לכפות על עם ישראל מה שהוא לא רוצה. ואי אפשר לכפות את זה בכוח ובאמצעים אחרים. ולכן צריך לדבר לליבו של העם ולהאמין, 'מאמין וזורע', שהזרעים האלה ינבטו.
"אני חושב שהם נבטו די מהר, להפתעתנו, זאת אומרת גם בגלל שאויבינו הרשעים שעשו מה שעשו, אבל עם ישראל השתכנע די מהר שההתנתקות הייתה טעות. אז בסך הכול האסטרטגיה הזאת הוכיחה את עצמה.
"כלומר, להבין את חשיבותו של עם ישראל ולהאמין שעם ישראל בסוף יבחר בדרך הטובה, גם אם זה ייקח זמן ובאמצע נשלם מחירים כבדים. אז אני בדיעבד מסיר את הכובע".
לב באיברים
לפני תפילת מוסף של שבת בבוקר, רבו של גוש קטיף, הרב יגאל קמינצקי שליט"א, נשא דברים כשהוא מכריז שהמטרה איננה לחזור לגוש קטיף. המטרה היא לחזור לכאן, אמר והצביע מערבה, אל עבר החלון הצופה מבית הכנסת של המלון אל הר הבית. "לשם אנחנו רוצים לחזור". בדבריו תיאר את התהליך העמוק שעם ישראל עובר במהלך המלחמה של התעוררות החיבור אל הקודש, אל הלב של המקומות. "אנחנו רואים היום בעיניים שבאמת בלי תורה שום דבר לא זז ולא מתקדם".
הרב יגאל דיבר וחשבתי לעצמי שאם רבי יהודה הלוי תיאר שישראל הם כמו הלב באיברים, שהוא רב הבריאות ורב החולי (כוזרי ב, לו). כלומר, הוא האיבר שמזרים את כוח החיים לכל הגוף אך גם סובל יותר מכל האיברים כשהגוף נחלש, אז אנשי הגוש, הם כמו לב העם. הם מזרימים אליו חיים מעומק אמונתם ועוצמתם הרוחנית אך הם גם היו הראשונים שסבלו מההתדרדרות הרוחנית הלאומית שפקדה אותו.
לפני כמה שנים הבאתי חלק משיחה שהעביר הרב אלישע בפני אנשי גוש קטיף, כשבע שנים לאחר הגירוש, ויפים הדברים גם לכאן: "לכו תשאלו... מי נותן כוח היום ואתמול ומחר... לנהל קרב כמעט חסר סיכוי מול המערכת הזאת, שנקראת משפט ופרקליטות, אם לא אנשי גוש קטיף.
"זה לא מאבק שנגמר, זה מאבק שבמובנים מסוימים הוא הלב שלנו. הוא מאבק שבתוכו הייתה נשמה. לא כוחניות. לא כיתתיות. נשמה של תורה, של עם, של ארץ, של מדינה. הנשמה הזאת בחבלי לידה, ולידה קשורה לייסורים. ואם גם בניסיון הזה מול אחים, אנשי גוש קטיף לא עזבו את אדמתם מרצון, לא עזבו את עולם הערכים שלהם מרצון, לא סדקו בחומת האמונה שלהם את אותה רוח גדולה שהביאה אותם לגוש קטיף, סימן שהיא רוח אמיתית. בדבר הזה, אין לי ספק... את התוכן, והנשמה והאמת שספגתי מגוש קטיף, אני לא אשכח לעולם".
להיות עם חופשי בארצנו
באותה שיחה סיפר הרב אלישע על חופה שערך ובה החתן והכלה ביקשו לשים, כנהוג, אפר בראש החתן לפני אמירת "אם אשכחך ירושלים" ושבירת הכוס, זכר לחורבן. וכך אמר: "בשבע השנים האחרונות, בשבילי אפר זה כולל חול מגוש קטיף. אני אשים את שניהם. אפר מבית שני, מרחוב שרוף וחול מגוש קטיף. כשנגמרה החופה, פגש אותי חבר ואמר לי: עד כדי כך? אתה משווה את חורבן גוש קטיף לחורבן בית המקדש?!
"אמרתי לו, תקשיב טוב: אם בית המקדש ייבנה במהרה בימינו... זה יהיה אך ורק מכוח גוש קטיף. תמצית של התמצית ברוע שהביא לחורבן בית המקדש, להבדיל, הייתה מונחת ברצון להרוס את גוש קטיף. לא אלה הצליחו להחריב את רוחנו לפני אלפיים שנה, ולא, להבדיל אלה, הצליחו להחריב את רוחנו לפני שבע שנים...
"להגיד תודה רבה למעט מאוד אנשים, נשים וטף שלקחו על שכמם, בהתנדבות גמורה, להציל את מדינת ישראל. 'זוכרה להם אלוקיי לטובה' אמר נחמיה (ה, יט)... ואת כל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה; אלה ששתקו, אלה שנתנו יד, אלה ששיתפו פעולה, אלה שלא באו, כל אלה, רחם עליהם אלוקים, תן להם סיכוי לתקן..."
לפני כמעט עשרים שנה, בחודש טבת התשס"ז, פרסם הרב אלישע מאמר בביטאון תנועת בני עקיבא "זרעים" ושם הזכיר, כפי שעשה פעמים רבות בתקופה הזאת של השנה, את מלחמת המפרץ הראשונה, שפרצה בחודש שבט תשנ"א. מלחמה שבעקבותיה החליט ראש הממשלה רבין ללכת להסכמי אוסלו, בראותו את חולשת העורף מאימת הטילים (מאות אלפים נטשו את בתיהם באותה תקופה. "עריקים", כינה אותם ראש עיריית ת"א שלמה להט):
"ראש חודש שבט הקרב ובא, הוא יום פתיחת מלחמת המפרץ הראשונה, הוא יום ההלל - לפי רבה של תל־אביב, הרב חיים דוד הלוי זצ"ל - על הניסים והנפלאות שעשה ועושה לנו ה'.
"ולא פחות מזה - הלל על הצורך והאפשרות החיוניים להיות משוחררים מעול התרבות הזרה, מהפחדים והספקות. להיות באמת עם חופשי בארצנו, ולפעול ללא לאות לשם השגת יעד קדוש זה".
הלבבות הגדולים של גוש קטיף וכל "אנשי הגבול", יישובי הספר, שעמדו בגבורה עילאית במשך שנים, תחת מתקפות בלתי פוסקות, הם שעוררו וממשיכים לעורר את הלבבות של כל ישראל.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר