אפתח בהבהרה הכרחית: הטור הזה לא נכתב עבור מי שמשקיף מבחוץ, עבור אחינו החילונים שמושג "ערך לימוד התורה" זר להם. השיח הזה הוא פנימי, בתוך הבית.
אני כותב את הדברים במיוחד עבור חבריי למגזר, בני הציונות הדתית, שנקרעים תחת השאלה הנוקבת: האם זה מוסרי? האם "מסלול ההסדר" הוא אכן הדרך הראויה, או שמא מדובר בקיצור דרך שאינו הולם, ובכלל עדיף לבצע שירות מלא? כמי שהתחבט בשאלות הללו בדיוק כמוכם, אנסה בטור זה לצלול אל לב הביקורת על ישיבות ההסדר, להציף את הטיעונים הקשים ביותר, ולענות עליהם אחד אחד.
אחת הטענות השכיחות ביותר המוטחות כלפינו היא טענת "אי השוויון בנטל". על הנייר, המספרים נראים חד משמעיים: חייל בשירות מלא תורם שנתיים ושמונה חודשים מחייו, בעוד תלמיד הסדר לובש מדים רק שנה וארבעה חודשים. אלא שהמשוואה הזו שגויה מהיסוד, והתשובה שלי אליה מורכבת משלושה מישורים.
המישור הראשון הוא הנחת המוצא שעליה כבר הסכמנו: אם לימוד התורה הוא נכס אסטרטגי ותרומה אמיתית לחוסנו של העם, הרי שתלמיד ישיבת הסדר אינו משרת פחות, אלא יותר, הוא מקדיש כחמש שנים מחייו למשימה הלאומית, בשילוב של ספרא וסייפא, לעומת כשלוש שנים של חברו.
המישור השני הוא ההבנה המערכתית: הצבא מעולם לא היה, וגם אסור שיהיה, גוף שוויוני. לו היה כזה, הוא היה מפסיק לתפקד. הרי אין שוויון בין הלוחם בחזית לבין תומך הלחימה בעורף, אין שוויון בין אורך השירות של נשים לזה של גברים, ואין דמיון בין מי שיוצא הביתה מדי יום למי שסוגר שבתות אחרי שבתות. הצבא אינו פועל לפי עקרונות של צדק חלוקתי, אלא לפי צרכים מבצעיים. וכפי שהמערכת זקוקה ללוחמים בחזית ולתומכים בעורף, כך, בתפיסת העולם שלנו, היא זקוקה באופן אקוטי גם ללומדי תורה.
המישור השלישי דורש מאיתנו שינוי תפיסה: עלינו להפסיק למדוד "שירות" רק במשקפיים של שירות סדיר. הנטל הביטחוני בישראל הוא ריצת מרתון ולא ספרינט, והוא נשען באופן קריטי גם על מערך המילואים. דווקא שם, בראייה ארוכת טווח, הפער מצטמצם דרמטית ואף מתהפך, כאשר אנו עדים להתגייסות המרשימה והמשמעותית של בני הציונות הדתית לשירות מילואים תובעני וממושך לאורך שנים רבות.
טענה נוספת שנשמעת, ומגיעה לרוב ממקום של הערכה לשירות הצבאי, היא השאלה: "מדוע שלא תבצעו שירות מלא, ורק לאחריו תחזרו לישיבה?" זו שאלה הגיונית, אך היא מתעלמת מהתמונה הכוללת של מסלול ההסדר. תלמיד הסדר מקדיש כחמש שנים מחייו לשליחות המאחדת ספרא וסייפא, זמן ארוך משמעותית משירות החובה הרגיל. אנחנו לא מתממים ולא מתעלמים מהעובדה שלימוד התורה מועיל גם לנו ברמה האישית, הוא בונה את אישיותנו, מעשיר את עולמנו וטוב לנו כבני אדם. אך העובדה שיש ללימוד ערך אישי אינה גורעת מהיותו משימה לאומית לטובת הכלל. לכן, הציפייה שנבצע שירות צבאי מלא ואז נוסיף עליו את שנות הישיבה הופכת לפחות רלוונטית, כאשר אנו מבינים שסך התרומה הוא כבר משמעותי ורחב היקף.
יש שיטענו שגישה זו הופכת אותנו לצבועים ביחס לסוגיית הגיוס החרדי. אך האמת היא שהמודל שלנו שונה בתכלית. אנחנו לא אומרים "תורה במקום צבא", אלא "תורה כחלק מהצבא". אנו מודעים לכך שהמדינה זקוקה לטנקים ולחיילים בדיוק כפי שהיא זקוקה לרוח, ולכן אנו בוחרים בדרך המורכבת של "גם וגם". להתבצר רק בצד אחד זו פריבילגיה שאיננו מוכנים לקחת.
מעבר לכך, ישנה משמעות קריטית לאן הולך הלימוד הזה. הסיבה העיקרית לכך שלימוד התורה שלנו תורם רבות לעם ישראל היא שאנחנו לא משאירים אותו סגור בבית המדרש, אלא לוקחים את התורה איתנו אל תוך הצבא, הכלכלה והחברה. זו תורה שיוצאת החוצה. לו היינו נשארים מכונסים בתוך עצמנו, התועלת הלאומית של הלימוד הייתה פחותה בהרבה. זהו בדיוק הפער בינינו לבין אחינו החרדים, שלצערי הלימוד שלהם נותר פעמים רבות מנותק ומכונס בתוך עצמו.
טענה נוספת, הנוגעת בעצב חשוף בחברה הישראלית, היא טענת ה"פריבילגיה": מדוע רק לציבור הדתי יש אפשרות לשלב לימודים עם שירות? מדוע חילוני אינו יכול לעשות "הסדר" עם תואר באוניברסיטה? התשובה שלי מתחילה בהסתכלות מערכתית. האמת היא שלא יהיה טוב אם כל עם ישראל ילך למסלול הסדר, בדיוק כפי שלא יהיה טוב אם כל החיילים ישרתו רק במודיעין או רק בהנדסה קרבית. צבא בריא ומדינה מתפקדת זקוקים למגוון של תפקידים, מסלולים וסוגי שירות. יחד עם זאת, אני תומך בפה מלא בהקמת מסלול מקביל לציבור החילוני, המשלב תואר אקדמי עם שירות צבאי משמעותי. חשוב לי להדגיש: איני תומך בכך כדי לייצר "איזון" מלאכותי או סימטריה, אלא מתוך אמונה עמוקה שגם האופציה הזו טובה ונכונה בפני עצמה. אני מאמין שמהלך כזה, אם ייעשה מתוך ראייה לאומית, יתרום רבות למדינת ישראל.
אסיים במקום שבו התחלתי. לאחינו החילונים אולי קשה לראות את הערך של דף גמרא, אבל אנחנו, שיודעים שתורה היא סם החיים של העם הזה, אסור לנו להתבלבל. אנחנו בוחרים במסלול שמשלב ספרא וסייפא לא כברירת מחדל, אלא כאידיאל. אנחנו משקיעים שנים בבניית האישיות והרוח, כדי שביום פקודה נהיה הלוחמים הטובים ביותר, ובימי שגרה נהיה האזרחים הטובים ביותר. אין כאן קיצורי דרך ואין כאן השתמטות, יש כאן התגייסות מלאה, כפולה ומכופלת. אל לנו להרכין ראש בפני הביקורת, אלא להישיר מבט ולומר: התורה אינה המקלט שלנו מן הנטל, היא הנשק הסודי שאנחנו מסרבים להניח.
הכותב הוא תלמיד בישיבת ההסדר קרית שמונה