שוב אנו מתעוררים לבוקר שחור. שני תינוקות שאינם איתנו, ומשפחות שחייהן חרבו ברגע. ושוב, כמו בריטואל קבוע וכואב, כולם ממהרים לשאול "מי אשם?".
אך השאלה הזו, עם כל חשיבותה הפלילית, מפספסת את הלב הפועם של הטרגדיה. השאלה האמיתית שאני מבקשת שנשאל - כחברה, כמדינה וכהורים - היא: איפה הילד במדיניות של מדינת ישראל?
האסון הבא אינו מחכה למטפלת ספציפית או למעון מסוים; הוא ממתין בתוך השיטה. המערכת לגיל הרך בישראל נבנתה הפוך. היא נבנתה מלמעלה למטה, מהרגולציה אל הילד - במקום מהילד אל הרגולציה. השקענו בבניינים, ברישיונות, במצלמות ובגדרות, ושכחנו את היסוד. וכשפירמידה בנויה על קודקודה, כל זעזוע מפיל אותה.
כמומחית בתחום, אני טוענת כבר שנים: הגיע הזמן להפוך את הפירמידה. נקודת המוצא לא יכולה להיות אדמיניסטרטיבית ("איפה נשים את הילדים כדי שההורים יצאו לעבוד"), אלא פדגוגית־התפתחותית: מה הילד צריך כדי להתפתח, כדי להיות בטוח, כדי להיות "נראה"?
כל המחקרים בעולם מצביעים על אותו כיוון: הגורם המשמעותי ביותר בחייו של פעוט במסגרת חינוכית הוא המבוגר שנמצא איתו. לא הצעצועים, לא הגודל של החדר, ולא המצלמה שמתעדת בדיעבד - אלא הקשר. האינטראקציה.
הנתונים העולמיים (דו"ח TALIS) מהדהדים את המציאות הישראלית באופן מדאיג: 75% מהצוותים החינוכיים בעולם מדווחים על צורך בהכשרה עמוקה יותר בהתפתחות רגשית־חברתית. כ־60% מעידים שאין בידם כלים מספקים לעבודה עם ילדים במצבי מצוקה וטראומה. במדינות ה־OECD המובילות, הכשרת מחנכות לגיל הרך נמשכת שנתיים עד שלוש. ואצלנו? אנחנו עדיין נאבקים על הקניית בסיס מינימלי.
אומנם חלה התקדמות מסוימת בדרישות ההכשרה, אך ילד בן שנה אינו זקוק ל"שמרטפות" משודרגת. הוא זקוק לאיש מקצוע. מי שמחזיק בידיו את הנפש הרכה בשנים הקריטיות ביותר להיווצרות המוח והאישיות, חייב להחזיק בידע, בהדרכה ובעומק מקצועי, לא רק באינטואיציה אימהית טובה.
הגיל הרך חייב להיות "לכתחילה". לא טלאי שנתפר אחרי אסון, לא פתרון כיבוי שריפות ולא עוד תקנה בירוקרטית. עלינו לבנות מערכת שהיא פרופסיה - מקצוע עם סטנדרטים, למידה מתמדת וליווי פדגוגי צמוד.
על קברניטי המדינה להבין: ילדים מלידה עד שלוש הם לא פתרון לוגיסטי לשוק העבודה. הם התשתית שעליה תעמוד החברה הישראלית בעוד עשור ושניים. אם נציב את הילד במרכז, נבנה סביבו מעטפת של מבוגרים מקצועיים ומערכת יציבה. אם נמשיך לבנות מהקצה, נמשיך לשאול "איך זה קרה שוב?"
המשוואה פשוטה והרת גורל: הילד שנולד היום - הוא האזרח של מחר. הבה נבטיח לו את הקרקע היציבה שהוא ראוי לה.
הכותבת היא מומחית לגיל הרך, מרצה בכירה במכללת אפרתה וחברת הוועד המנהל של האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך.