בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה מטרידה בדיווחים על פגיעות מיניות בילדים, על מסגרות שלא הגנו, על מבוגרים שלא שמרו.
עד כמה מדאיגה התופעה, מעידים הנתונים שפרסם לפני חודשים אחדים איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, לפיהם 58 אחוזים מהפניות שהתקבלו בשנת 2024 הן על רקע פגיעות בקטינים. מספר בלתי נתפס, אבל אחרי ההלם הראשוני מכל מקרה עליו אנחנו שומעים והכעס, אנחנו נוטים למהר הלאה, להשאיר את האחריות בידי המשטרה, מערכת הרווחה או הנהלת המסגרת. האמת הפשוטה והלא נוחה היא שמוגנות מינית בקרב ילדים אינה מתחילה באכיפה ואינה מסתיימת בענישה. היא מתחילה הרבה קודם, בבית.
מוגנות מינית היא לא שיעור חד-פעמי ולא שיחה “כשקורה משהו". היא דרך חיים. היא עוסקת בגבולות מגע, גוף וקשר, ובהבנה שילדים צריכים כללים ברורים כדי לדעת מתי משהו תקין, ומתי לא. תחושת בטן, בלבול או אי נוחות אינם “דמיון" או “רגישות יתר", אלא נורות אדומות שילדים חייבים ללמוד להקשיב להן, ומבוגרים חייבים ללמוד לכבד אותן.
השלב הראשון במוגנות הוא חינוך יזום. לא מתוך פחד ולא מתוך חשדנות, אלא מתוך בהירות. ילדים צריכים לדעת מהם איברים פרטיים, מהו מרחב פרטי, מהו מרחב ציבורי, ומהם כללי התנהלות בטוחה, גם מול מבוגרים מוכרים או חברים וגם במסכים. הכללים האלה פשוטים, אבל הם חייבים להיאמר בקול. לא מניחים שילד “יבין לבד".
אלא שחינוך לבדו לא מספיק. אין תחליף לנוכחות הורית. נוכחות אמיתית פירושה לשאול, להקשיב, להתעניין. לדעת היכן הילד נמצא ועם מי, לסכם מראש לאן מותר ללכת לבד ולאן לא, ולהיות כתובת ברורה לשיתוף. שאלה פשוטה בסוף היום כמו “האם כולם שמרו היום על כללי המוגנות?", יכולה לפתוח דלת לשיח מציל חיים.
אחד האתגרים הגדולים של דור ההורים הנוכחי הוא עולם המסכים. ילדים נחשפים היום, לעיתים בגיל צעיר מאוד, לתכנים מיניים בוטים ופוגעניים, בלי שביקשו ובלי שהיו מוכנים לכך. מוגנות מינית בעידן הזה מחייבת גם אחריות טכנולוגית: סינון תכנים, הגבלת שעות צפייה, ושיחה פתוחה וברורה על מה עושים כשנתקלים בתמונה או סרטון לא מותאמים. הכלל צריך להיות חד וברור- סוגרים ומספרים. בלי פחד, בלי בושה.
גם בגיל ההתבגרות המוגנות המינית לא נעלמת, היא רק משתנה. בני נוער נמצאים בשלב רגיש של חיפוש זהות, קשרים וגבולות. בלי שיח והכוונה, הם עלולים להיפגע ולעיתים גם לפגוע. לכן חשוב לבנות איתם ערוץ פתוח: לדבר על גבולות גוף, על הסכמה, על קשרים בריאים ועל נורות אדומות בקשר. חשוב לא פחות לדבר על מרחבים בטוחים, פיזיים ודיגיטליים, ולהבהיר שכל מגע מחייב רשות, גם בקשר אוהב.
אנחנו שומעים מבני נוער כשאנחנו מגיעים אליהם עם סדנאות מיניות בריאה ומוגנות כמה חשוב להם שהמבוגרים בחייהם מדברים איתם על נושאים אלו, בבית, בבית ספר, בסניף ועוד.
מוגנות מינית לא תועיל בשיחה חד פעמית אלא בשיטת "טפטוף" בדמות שיחות קצרות, חוזרות, יומיומיות. בדרך לרופא, מול פרסומת שקפצה או לפני יציאה לבילוי. ילד שגדל בסביבה שבה מדברים על הגוף בכבוד, על גבולות בלי מבוכה, ועל פנייה לעזרה בלי אשמה, הוא ילד מוגן יותר.
האחריות הזו לא נוחה, ולא תמיד פשוטה. אבל היא הכרחית. מוגנות מינית של ילדים אינה נושא ששייך רק למומחים או למצבי קצה. היא האחריות שלנו, כהורים וכחברה. לא אחרי המקרה הבא. עכשיו.
הכותבת היא מנהלת תחום מיניות במכון באר אמונה