בהסבר מטרת מכת הארבה הפותחת את פרשתנו אומר הכתוב מהי מטרתה העיקרית של המכה - 'וּלְמַעַן תְּסַפֵּרבְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה''. מצוות סיפור יציאת מצרים ובמקביל מצווים אנו בזכירת יציאת מצרים, 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' [דברים טז,ג] . הראשונה, מצוות הסיפור, מקומה פעם בשנה, בליל הסדר, ואילו השנייה, הזכירה, פעמיים ביום. שתי מצוות נפרדות לפנינו, אך דומה כי האחת תלויה בחברתה.
מתוך שבליל-הסדר מספר האב לבנו ולבן בנו את סיפור יציאת מצרים, את אותה חוויה מרגשת שקרתה לאבותינו, מוטמעת היא הן בנפש המספר והן בנפש השומע. מתוך כך, די במהלך השנה בזכירת יציאת-מצרים מדי יום, ללא סיפורה. כי בזכירה זו, יזכור את חווית סיפור יציאת מצרים אותה סיפר לו האב, אחר שהכין עצמו כדבעי מדי ליל-הסדר. סיפור שיש בו רצף, הקשר, עומק, משמעות, סיבה ותוצאה. לכן לשון הכתוב הוא 'והגדת לבנך'. אחר הסיפור, הזכירה מהווה הפנמה מתמשכת, שתזכיר לבן ולנכד את אותה חווית הסיפור ששמעו מפי הסבא, או הבן מפי אביו, או האדם המספר לעצמו כשהוא לבדו. אפשר לומר בלי לספר, ואפשר לספר בלי שיישאר זיכרון. נמצא שסיפור וזכירה הן השילוב המנצח.
בדיעבד גם האדם הבודד מספר לעצמו. מעלה יתרה יש כשיספר האדם לבנו. ומעל כולנו כאשר האדם מספר באזני בנו ובן בנו. מסביר זאת אמו"ר ב'ברכת אשר', שדווקא מסורת רבת שנים ואמיתית, היא זו שעוברת לא רק מאב לבן, כי אם גם מן הבן לנכד. כי רק זו מבטיחה המשך בקו ישר אחד את המשך מסירתה בעתיד, ללא סטיה בעת מסירתה לדור הרביעי והלאה. ולכאורה, זה בדיוק מה שאומר הכתוב [פרק י,ט]: 'בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ', כלומר הדור שלנו והדור שלפנינו והדור שלאחרינו. חשיבות יתירה להעברת הסיפור במשך שלשה דורות. ותחילה עם דגש על הנוער, 'בנערינו', כי באין נוער, אין עתיד לישראל, ועל פרעה לדעת זאת בראשונה. אל לו לפרעה לחשוב שהמבוגרים, אותם זקנים, יצאו לעבודת ה' ואילו הצעירים יישארו לעבודת מצרים.
ואולי זה הפשט בדברי הגמרא בקידושין [ל.], כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קיבלה בהר סיני. זהו גם הסבר הר"ן בהסברו השני של הגמרא במקום. כפי שאמר לנו אבינו ע"ה לא אחת, ובעיקר כשהיה מיצר על כך שילדיו לא זכו, בגלל השואה, לדעת סבא וסבתא מהם, או כאשר ב"ה שמח בהולדת נכד או נכדה, וכך אמר: נקודה אחת בחלל, אין היא מוגדרת, וככזו משוטטת היא לה בחלל, פעם לכיוון זה ופעם לכיוון אחר. דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, אך גם קו זה עדיין משוטט לו כקו בחלל. ואולם בהתווסף נקודה שלישית, הרי הקו מוגדרת ומראה הוא את הכיוון וסולל את הדרך אשר ילכו בה לנקודה הרביעית, לדור הנינים, וכן על זו הדרך.
גם הנביא יואל מדגיש את המעלה הגדולה בסיפור לבנך ולבן בנך וממשיך אף לדור הרביעי, לדור הנינים. גם הנביא יואל אומר זאת לפני מכת הארבה, וכך אמר: 'שִׁמְעוּ־זֹאת֙ הַזְּקֵנִ֔ים וְהַֽאֲזִ֔ינוּ כֹּ֖ל יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ הֶהָ֤יְתָה זֹּאת֙ בִּֽימֵיכֶ֔ם וְאִ֖ם בִּימֵ֥י אֲבֹתֵיכֶֽם׃ עָלֶ֖יהָ לִבְנֵיכֶ֣ם סַפֵּ֑רוּ וּבְנֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וּבְנֵיהֶ֖ם לְד֥וֹר אַחֵֽר׃ יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל'. הנביא מתאר באריכות את המצוקה והייאוש שבמכת הארבה, כי כשם שהארבה שימש מכה למצרים יכול הוא לשמש כמכה לא פחות קשה, לישראל כשהם חלילה סרים מדרך ה'. מכה בפן החקלאי - חורבנם של הגפן והתאנה ובושתם של האיכרים והכורמים. מכה בפן של הכהנים - היעדר התבואה גורם לכך שגם המקדש לא יכול להיות מופעל כסדרו: 'חִגְרוּ וְסִפְדוּ הַכֹּהֲנִים... כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱ-לֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ' [א,יג], ולבסוף אף מכה וחוסר אונים בקרב בעלי החיים 'מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה... כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם'.
לא בכדי לשון המכילתא, לגבי תשובת עורך-הסדר לבן הרשע, שונה מלשון ההגדה של פסח. 'והגדת לבנך' אומרת המכילתא: ...בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. [יש לספר בליווי המחשה, כשיש מצה ומרור מונחים לפניך]. 'בעבור זה', למה נאמר? לפי שהוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? אלא זה, בן רשע הוא, שהוציא את עצמו מן הכלל! ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה הוציאהו מן הכלל 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לך, ולפי שהוצאת את עצמך מן הכלל, אילו היית שם לא היית נגאל.
עד כאן לשון המכילתא, המלמדת אותנו שהבן שאינו רוצה לשמוע את טיבה של העבודה הזאת, מתנתק למעשה משושלת הדורות, ולכן, אילו היה שם, במצרים לא היה נגאל. כי כל מהותה של הגאולה הוא בהעברתה מדור לדור. לא היית נגאל, כי לא היית יורד לעומקה של הגאולה, שיסודה כאמור בהעברתה מאב לבן ומבן לבן בנו ובניהם לדור אחר. אין הגאולה שלימה כשהיא איננה סיפור בין-דורי. סיפור היוצר את התוכן הראוי בשושלת הדורות, בו כל דור מהווה חוליה מקשרת בין הדור הקודם לדור הבא.
עדיין טעון הסבר מדוע הציווי 'וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ', נאמר דווקא לפני מכת הארבה. דומה כי עד עתה היו המכות גורמות נזק, אך רבים מהמצרים סבלו אך שרדו. לעומת זאת מכת הארבה כפי שמתארה הנביא יואל, היא מכה העלולה להיות בהמשכה מכת שמד. שהרי משמידה היא את כל התזונה ומתוך כך את העם המצרי כולו, עד ש: 'וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים' [ט,כז].
ומנגד, מול פחד פרעה ועבדיו מאובדן עתיד מצרים ושל אומות רבות נוספות, עומדת לה האומה הישראלית יציבה ונצחית, על אף כל הניסיונות לפגוע בהמשכיותה, כמו 'וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ לֵאמֹר, כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ' [שמות א,כב]. נגאלת היא האומה הישראלית וזוכה לספר מדור לדור את סיפור יציאת-מצרים ומשמעותו כיסוד מחנך של האומה לדורותיה, וכמבשרת האביב לעולם כולו, כלשון מרן הרב קוק.
אומר הרב דוד צבי הופמן בפרושו על התורה, כי קיים הבדל מעניין בין המכות עד עתה לבין מכת הארבה. במכות הקודמות תמיד נמסר ציווי ה' למשה על פרטיו, ולעומת זאת קיומו המדוקדק של הציווי מונח מראש כדבר מובן מאליו. וכאן, במכת הארבה, המצב הפוך. התיאור בציווי מקוצר, ואילו קיומו מפורט. וזאת, כי הכתוב בא להראות לנו עד כמה השפיעה בשורת מכת הארבה, עד כדי כך שייעצו ה יועצי המלך למלכם לוותר. אך בנוסף פועל הבורא באופן שפרעה ועבדיו ישארו קשוחי לב, כדי שיהא מקום לעשות את כל האותות במצרים, למען ידעו ישראל את גדולת הבורא ויוכלו לספר עליה להם ובניהם ולבני בניהם.
ובאמת ההודעה על אשר עומד לקרות, הפחידה את עבדי פרעה, מתוך פחד שמא תאבד מצרים ברעב מכת הארבה, ולכן ניסו הם לשכנע את פרעה לוותר הפעם באומרם: 'עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם'? זאת בניגוד למכת הערוב בה אמר פרעה, 'אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לה'' [שמות ח,כד], אך יועציו לא הניחו לו לבצע את הבטחתו, כי לא חשבו שבגינה 'אָבְדָה מִצְרָיִם'.
ואומר רש"ר הירש, שלו כל מכה הייתה נמשכת זמן רב, ודאי הייתה משכנעת היא את פרעה לשלח את העם לאלתר. אך דווקא משום כך היו הן כל אחת מהן קצרות יחסית ופסקו אחר בקשתו להפסיקה. כך קל היה להביאו שוב ושוב להקשחת ליבו, ולהמשכה של סידרת-החינוך בה נוכח פרעה במופתי ה' ובה גם קיימת הזדמנות לעולם כולו הן לראותם והן שיזכרו זאת מצרים וישראל לדורות הבאים. המצרים הסובלים וישראל הצופים ומתבוננים.
למעשה מטרת מכת הארבה אמורה להשיב את ישראל למדרגתו של אברהם אבינו, שבדומה לפסוק בו פתחנו, אומר עליו הכתוב: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה [בראשית יח,יט], לפחות שלשה דורות. הרמב"ם בפרק א מהלכות עבודה-זרה, מתאר את השתלשלות המצב הרוחני מאברהם ועד משה-רבנו, וכך הוא כותב: כיון שגבר עליהם [אברהם על הגויים] בראיותיו, [נגד עבודה-זרה ועל האמונה בא-ל אחד], בקש המלך להורגו, ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד.
והיה מהלך, ממשיך הרמב"ם, וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר: 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר. ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלווים אליו. ויעקב אבינו למד בניו כולם. והבדיל את לוי, ומינהו ראש והושיבו בישיבה, ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם.
וממשיך הרמב"ם את דאגת יעקב-אבינו להמשכיות הרוחנית של הדורות. ולכן, צווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי, ממונה אחר ממונה, כדי שלא תשכח הלמוד. והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'. עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת-כוכבים וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרים בני יעקב לטעות העולם ותעיותם. ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם-אבינו עשה משה-רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו וכו'.
מהו אפוא תוכן הסיפור שיש להעביר מדור לדור? אומר הכתוב: 'אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם' או אז,'וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה''. אומר רבנו-בחיי, למילים 'אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם' שני פרושים. על דרך הפשט, שחקתי בהם כשעשיתי בהם נקמות גדולות כלשון הפסוק בתהלים [ב] 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲ-דֹנ-ָי יִלְעַג לָמוֹ'. אך יתכן לפרש 'אשר התעללתי', שהוא לשון עליה, כי המעשים הנעשים בעולם-הזה יקראם הכתוב עלילות כלשון דוד המלך בתהלים [קה,א] 'הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו', או כלשון 'וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת' שבשמואל א [ב,ג].
וביאר הכתוב שמתוך עלילותיו ונפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עולה, כמו שידוע שמתוך מצרים נתפרסם א-להותו בעולם. כאמור בתהלים [פא,יא] 'אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' - מארץ מצרים התחילו הבריות לידע אותי, ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעיים בנסים המפורסמים. בדומה למילות השירה הידועה שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: בן-אדם, עלהלמעלה, עלה. כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך. דרוש אותם. דרוש, בן-אדם, ויימצאו לך מיד.
המלבי"ם מדגיש שהסיפור המיוחד ביציאת מצרים הינו להנהגת ה' ביחס להנהגה שהייתה בימי האבות. שמעת שהוציאם ה' ממצרים, הפלה ה' את ישראל בהנהגה אחרת לעשות עמהם נפלאות ונסים גלויים מתמידים, לא נסים נסתרים כמו שעשה לאבות. וזאת יש לספר.
מוסיף אור-החיים הקדוש, שכדי להגיע ליעד של 'וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'', מלבד סיפור העלילות, 'אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם' יש לספר 'אֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם'. וכל כך למה? כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו [של פרעה], לעשות נקמה בפרעה, אלא לחזק האותות, שבהם עיקר האמונה בלב ישראל, כדי שיהיה רשום ובל ישכח לנצח. כי כשיהיה בקרבו של פרעה, יהיה זה בזיכרון בני-ישראל לעולם ועד. ולמה היה זה בקרבו של פרעה, כי הוכיח באמצעות פלאי העלילות שהפליא ה' במצרים, שהוא שולט ברוח ובמים, בעפר ובבעלי-חיים, באש ובאוויר.
אך בכך לא די. כדי שהסיפור יהיה תמיד בזיכרונך, יש צורך בשתי תמיהות. האחת, 'אשר התעללתי במצרים', היינו, שידוד מערכות הטבע. והתמיהה השנייה, 'אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם', היינו האותות שעשה ה', שגם בלא ענין מצרים האות כשלעצמו הוא דבר פלא. על פי שני עדים יקום דבר, וכך ייזכר בקרב הנפש הישראלית לדורות.
ראינו אפוא כיצד יש לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך המיטבית, ואולם נשאלת עדיין השאלה, הרי יש לנו כלל ש'שומע כעונה', אבל אין אומרים 'השומע כמספר', אז איך מוציא עורך הסדר את המשתתפים בסיפור יציאת-מצרים? איך רב יוסף ורב ששת הוציאו את בני ביתם בהגדה ? עונה על כך מו"ר הרב אשר וייס ב'מנחת אשר' [במדבר קכ"ט] שאכן אין המספר מוציא כדין 'שומע כעונה' אלא שהמספר והשומע מקיימים כאחד את מצות סיפור יציאת מצרים. כי זה עניין הסיפור ומהותו שהמספר והשומע כאחד עוסקים בסיפור ושניהם כאחד מקיימים מצוה זו. וב"ה, מתקיים בנו דברי הנביא מיכה 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל