בשנתיים האחרונות, מדינת ישראל מנהלת שתי מלחמות במקביל. על אף היותי אשת מילואימניק, אני לא מדברת על ההקבלה הידועה שבין המלחמה שבחזית וזו שבעורף, על אף שאין עוררין על עוצמת הקרב שנקראת פיזורים, איסופים והשכבות לבד תחת חרדה קיומית.
הפעם אני מתייחסת לשתי מלחמות אחרות. האחת, מתרחשת בסמטאות חאן יונס ובדרום לבנון, והשנייה, כואבת ושותתת לא פחות- מתרחשת על לוחות המודעות, בפשקווילים, בחדרי הוועדות ובשיחות הסגורות של הנהגת הציבור החרדי. אתמול, כשפורסמו בחדשות 12 הקלטות הרבנים המדברים על חוק הגיוס כ"בלוף" ו"אחיזת עיניים", התברר ששתי המלחמות האלו קשורות בקשר בל ינתק. כשהאמת בשדה הקרב פוגשת את השקר בבית המדרש, הלב היהודי לא יכול עוד לשתוק.
התורה כמנוע החיים
במשך עשורים מוכרים לנו נרטיב מעוות, כאילו יש התנגשות בין עמלה של תורה לבין ההגנה על עם ישראל. מציירים לנו משוואה דמיונית שבה צד אחד "לומד" והצד השני "נלחם", כאילו מדובר בשני עולמות מקבילים שאינם נפגשים. כמי שמאמינה בכל ליבה, שהתורה היא נר לרגלינו, שהיא האמת והנצח, מעל לכל ספק שהוא- אני מעזה למחות ולומר, מדובר בכזב.
התורה שלנו היא תורת חיים. היא לא נתנה לנו רשות להסתתר מאחורי כתלי הישיבה בזמן שדם אחינו נשפך בסמטאות. כולנו גדלנו ולמדנו את הרמב"ם, שפסק בבירור שבמלחמת מצווה "הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו". לא מדובר ב"ביטול תורה", אלא ביישום הכי גדול של קיום שלה. מי שמנסה לצייר את צה"ל בצד אחד, ואת התורה בצד שני, לא רק פוגע בביטחון המדינה- הוא יוצר חילול השם נורא. כי הכל כביכול נעשה בשם התורה עצמה. הוא מציג את התורה כדבר זר ומנותק מאתנו, שזקוק לחומות של השתמטות כדי לשרוד, במקום לראות בה את האור שמניע את הלוחם להסתער בשם שמיים ולמען קיום של העם היהודי בארצו.
בעלות שקר על התורה
החלק הכואב ביותר בפרסומים האחרונים אינו עצם הוויכוח הפוליטי, אלא הקריסה המוסרית. לשמוע מנהיגים רוחניים, רבנים שבכבודם אני כה נזהרת, אלו שעבור רבים מהווים את המצפן המוסרי של החיים כאן, מודים בפה מלא שהחוק הוא "בלוף" שנועד רק "להרוויח זמן" כדי להמשיך את תקצוב ההיעדרות- זהו רגע של שבר דתי עמוק.
הרבה אנשים אמרו את זה. טענו שזו בדיוק המטרה שלהם על מנת להרוויח זמן. אבל לא האמנתי בזה באמת. לא חשבתי שאסדרה של החוק יביא את הציבור הזה לשפל מוסרי בסדר גודל כזה. תקראו לי תמימה. לשמוע אותם אומרים את המילים, זה רגע שייחרט בליבי כשבר של ממש, חציצה בין הדת הזו לזו.
איך אפשר ליישב את המושג "קדושת התורה" עם אסטרטגיה של רמייה? כשהרבנים עצמם אומרים שהחוק הוא בלוף, הם מודים למעשה שהם אינם מחפשים פתרון, אלא דרך להנציח מציאות שבה חלק אחד של העם נושא בנטל הקיום, והחלק השני עסוק באחיזת עיניים למען מטרות של תקצוב המגזר אליהם הם שייכים. זו לא מנהיגות רוחנית. זו עסקנות פוליטית שמשתמשת בשם השם לשווא.
אין לי דבר וחצי דבר נגד אחינו החרדים. להפך, אני מתגוררת בצמידות לשכונה חרדית מובהקת, ופוגשת אותם בכל מקום. במסגרות של הילדים, במכולת ובתחבורה. אנשים טובים ברובם, ובעלי מידות טובות. אבל ההנהגה שהם שמים עליהם, נדרשת לחשבון נפש עמוק ולתיקון יסודי, ובהקדם. ברית האחים של החברה הישראלית, דורשת אמת. אי אפשר להסתכל לנו בעיניים ולשתוק שנתיים בזמן שאנחנו נקרעים, ואז לפרט בשיחות סגורות איך וכיצד יעבור כאן חוק במדינת ישראל, שיאפשר לכם להמשיך לעמוד מנגד.
אנחנו לא "אידיוטים שימושיים"
אל תנסו לצבוע את הכאב שלנו בצבעים פוליטיים. אנחנו לא שמאל ואנחנו לא אנרכיסטים. אנחנו לא באים להפיל ממשלת ימין, אין לנו בכך שום רצון, ולא, גם לא נשלחנו על ידי אף דמות פוליטית כזו או אחרת. אנחנו באים בשם המחירים שאנחנו משלמים בבשרנו מעל לשנתיים. שמענו את המלגלגים שקוראים לנו "אידיוטים שימושיים" או "אנשי ימין טיפשים" שעושים עליהם סיבוב ציני. אולי יש מי שמשתמש בכאב שלנו למטרות פוליטיות, אבל לנו זה לא משנה. המניע שלנו הוא לא משחק של 120 הכסאות, הוא עצם הקיום שלנו כאן, בארץ הזו.
אנחנו צועדים בשם הרצון שנוכל לחיות פה בביטחון, שהילדים שלנו יתרוצצו וישחקו בשלום ומבלי פחד מאויב צר ומר שיכול ברגע אחד להחריב את הכל. מי שרוצה לצעוד איתנו בדרך האמת הזו, אנחנו מקבלים ומאמצים אותו לחיקנו, נחבק אותו. ומי שבוחר להתעלם, להשתמש בנו למטרותיו האישיות, או לשקר לנו בפנים- עם כל אלו המגזר המשרת והמקריב והשקוף, יבוא בחשבון.
הגיע הזמן שמנהיגי הציבור ומקבלי ההחלטות, כולם כולם, יהיו אמיצים לפחות כמו הלוחמים בחזית. לא יסכימו לשמוע שקרים, יגידו די ל"עסקונה" בשם עולם הדת, ופעם אחת יעשו את מה שראוי לעשות- לפעול עבורנו המשרתים, ועבור העתיד של המדינה הזו.
ומילה אישית
אני לא כותבת את המילים האלו מהפה ולחוץ. אני כותבת כמי ששילמה ומשלמת מחירים בלתי נתפסים בשנתיים האחרונות. אני כותבת כאשתו של משרת מילואים שסגר מעל 350 ימי מילואים כלוחם בגזרת עזה. שהשאיר אישה וארבעה ילדים קטנים מאחור פעם אחר פעם כדי להגן על הבית של כולנו. אני כותבת כמי שהייתה בתחילת הנישואין שלה אשת אברך בעצמה, שמשתדלת לחיות ולגדל את ילדיה על ברכיה של התורה. שמכירה ומוקירה את תורת האמת שלנו, ויודעת שאין בה שום היתר להפקיר אחים בשדה הקרב. אני כותבת כאמא לתינוק שנולד רק לפני חודשיים, בזמן סבב מילואים שישי. לתוך ריק של אבא שנמצא בחזית, לתוך משפחה שטעונה שיקום עמוק אחרי תקופה שוחקת ובלתי אפשרית.
כשאני רואה את הילדים שלי גדלים בלי אבא, בזמן שרבנים מתכננים את "הבלוף" הבא, אני שואלת: אנחנו באמת אחים? האם יש לנו עתיד כאן יחד? מניין האטימות הזו אל המציאות הבלתי נתפסת הזו שנכפתה עלינו? התורה שלנו היא תורת אמת, והגיע הזמן שהמציאות במדינת ישראל תשקף את האמת הזו. החוק הזה חייב להיקבר, לא מתוך שנאה, אלא מתוך אחריות עמוקה לקיום שלנו כאן.
ממובילות שדולת המשרתים ואשת מילואימניק