גורל משותף לכולנו. ברי מזל אנחנו, צאצאים לאותו מיעוט יחידי סגולה, 600 אלף היהודים שעלו ממצרים. "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים", מלמדת אותנו התורה. חמישית בלבד.
אבל הרוב המוחץ של אומתנו - שני מיליון וארבע מאות אלף יהודים אומללים - נותרו שם, קבורים עד עצם היום הזה באדמת מצרים הטמאה. הם מתו במכת חושך, עליה אנו לומדים בפרשת השבוע, בא.
"ולמה הביא עליהם חושך?", שואל רש"י ומיד מסביר: "שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו".
בחסות מכת חושך, עסקו אבותינו בקבורת אחיהם - למעלה משני מיליון היהודים שלא יצאו משם מעולם. נכון, אבותינו יצאו ממצרים, וזהו אחד הרגעים המרגשים בהיסטוריה, אבל היתה גם טרגדיה בלתי נתפסת. רוב רובם של בני ישראל לא זכו לצאת מהגלות, רק משום שהם נשבו בקונספציה ולא האמינו שהשינוי אפשרי. הם נסחפו בדעת הקהל השולטת. הם הלכו שבי אחר התקשורת, אחר "המומחים" והפקידוּת מול האמת הטהורה של המנהיגים משה ואהרן.
כיצד זה ייתכן? אותות ומופתים בלתי נתפסים. אפילו בני האומות האמינו בה' ובמשה עבדו וביקשו להיות חלק מהדבר הגדול הזה. כיצד ייתכן שרוב רובו של עם ישראל לא האמין?
התשובה טמונה בשורש הגלות שעיקרו לא היה השעבוד הפיזי כי אם גלות הדעת. האר"י הקדוש מסביר כי היה זה תיקון לחטא עץ הדעת והיא הגלות המרה ביותר.
הגמרא במסכת נדרים מביאה מאמר שנאמר במערבא, כלומר בארץ ישראל: "דא קני - מה חסר ודא לא קני - מה קני? דדא ביה - כולא ביה ודלא דא ביה - מה ביה".
בארץ ישראל של הימים ההם ידעו לזהות: מי שקנה דעה, יש בו הכל; לא חסר לו דבר. מי שאין בו דעה, אין בו כלום.
זה הסיפור. נכון, גם אותם 80 אחוזים מבני ישראל שנספו במצרים ראו את המכות, האותות והמופתים, אבל הם היו שרויים בגלות הדעת ולא זכו להפנים את הדברים. הכל התעוות להם. האמת והשקר, החושך והאור שימשו בערבוביא. הם היו מבולבלים.
גם היום, עם מדינה יהודית בארץ ישראל, אנחנו חווים באנדרלמוסיה, ועלינו להיזהר שלא ליפול למדרון המסוכן. יש מי שמנסה לשכנע אותנו פעם אחר פעם שהשינוי בלתי אפשרי. שהעם אינו כשיר להכריע. שנבחרי הציבור אמורים להתיישר לפי דעתם של "שומרי סף", פרשנים, יועצים ופקידים - ולא לפי רצון הבוחר. שממשלה נבחרת תנהל את המדינה רק בתנאי שהיא מקבלת "אישור" ממי שאיש לא בחר בהם.
זוהי גלות הדעת של דורנו. לא גלות של שוט ושל עבודה בפרך - אלא גלות של תודעה. גלות שבה מרוב כותרות, ניתוחים, עתירות ואזהרות - מתחילים להאמין שאין לנו זכות להכריע על גורלנו, ואסור אפילו לחלום על תיקון.
כיצד נזכה להגיע לגאולה השלמה, עליה נאמר 'ומלאה הארץ דעה את השם'? זה תלוי בנו. בתיקון גלות הדעת. קצת יותר דעת, קצת יותר אמונה. קצת פחות ייאוש לצד בריחה מקונספציות ממומנות ומתוזמנות המנסות להשתלט לנו על כל תחומי החיים.
כי האויב הגדול של גאולה אינו בהכרח פרעה שבחוץ - אלא אותו קול שקט שמנסה לייאש, לשכנע אותך מבפנים: אל תצא. אין סיכוי. אל תאמין.