שרה אליאש, מייסדת אולפנת "להבה" בקדומים, חברת מועצת יש"ע לשעבר ואשת חינוך מתארחת באולפן ערוץ 7 וחוזרת לתחנות חייה השונות - מהילדות בכפר פינס ועד לעשייה החינוכית והפוליטית בשומרון.
"גדלתי בכפר פינס, מושב עובדים, מאוד ציוני. הרב חנן פורת ז"ל הוא אחד האנשים שהשפיעו עליי. אני יכולה לזכור עוד היום שיחות ששמענו ממנו כשהייתי בכיתה ו'. הרבה מאוד מבני גילי התיישבו אחרי מלחמת ששת הימים בכל רחבי הארץ. כנראה שהיה משהו שם בחינוך שגרם לנו לראות את עצמנו כמיישבים".
המעבר מהתיאוריה למעשה קרה מהר מאוד. לאחר נישואיה, כשכבר הייתה אם לשלושה ילדים ומורה למדעים בתיכון "הרואה" ברמת גן, הגיעה הפנייה מהרב מנחם פליקס להצטרף לגרעין בקדומים. "זה היה נראה מוזר," היא משחזרת. "הייתי מורה לפיזיקה וכימיה, ופתאום התבקשתי לנהל בית ספר יסודי. לא היה כל כך מה לנהל, היו מעט ילדים, אבל לימדתי 30 שעות בשבוע חוץ מהניהול. זה היה מאתגר ביותר".
צומת דרכים משמעותי בחייה של אליאש היה הסכם קמפ דיוויד וההחלטה על הנסיגה מסיני. המהלומה האידיאולוגית הובילה אותה ואת משפחתה לצעד דרמטי: ירידה לימית כדי לנסות ולעצור את הנסיגה. "זו הייתה מכה ממש קשה. הנה פתאום נפלה הפצצה הזאת, ואנשים ירדו לימית תחת הכותרת לעצור את הנסיגה בסיני". אל המאבק הזה יצאה אליאש כשהיא אם לשישה ילדים, כשהבת השישית נולדה ממש בסמוך למעבר.
לאחר הגירוש מימית, חזרה המשפחה לקדומים, ושם החלה אליאש להגשים את חלומה הגדול: הקמת אולפנה לבנות השומרון. "יחד עם דניאלה וייס ציירנו את המקום על המפה. הבנים כבר הלכו לישיבה בקרני שומרון והגיע הגיל שבו היה צריך להקים מוסד לבנות היישובים מסביב". אולפנת "להבה" הפכה תחת ניהולה למוסד פורץ דרך, לא רק בגלל המיקום, אלא בעיקר בגלל התוכן והגישה האנושית.
אחד מסימני ההיכר של האולפנה היה קליטת בנות יוצאות אתיופיה לאחר "מבצע שלמה". אליאש מספרת כי היוזמה הגיעה דווקא מהתלמידות הוותיקות שהדריכו באתרי הקרוואנים. "הן באו ואמרו לי: 'המנהלת, צריך להביא את הבנות להתחנך כאן'. מלכתחילה זה היה מוסד אינטגרטיבי שקלט את כולם. דוד גביש הי"ד, שהיה סגן שלי, חידד לי מאוד את החשיבות של 'משאירים את כולם, קולטים את כולם'. הבנות נכנסו ישר לכיתות, לא בכיתות נפרדות, וכל ההורים קיבלו את זה".
בעולם הניהול המודרני, ריבוי חופשות לידה נתפס לעיתים כנטל לוגיסטי, אך עבור אליאש - אם לעשרה ילדים בעצמה - זו הייתה מהות החינוך. "הייתה לי חברה שניהלה בקיבוץ מעברות, והיא אמרה לי: 'שרה, יש לי השנה שלוש חופשות לידה, איך אני אסתדר?'. אמרתי לה: 'לי יש שלושים'. הייתה תקופה שזה היה הממוצע, זה לא נתפס. שלושים חופשות לידה בשנה, זה יוצא וזה נכנס".
לאחר הגירוש מגוש קטיף, כשמשבר האמון בין המתיישבים להנהגת מועצת יש"ע החריף, נקראה אליאש לדגל. היא הייתה שותפה מרכזית בוועדה שהקימה מחדש את המועצה. "היה חשוב שיישאר גוף ייצוגי שדואג לסיפור של מועצת יש"ע, שהוא עדיין מסובך," היא אומרת. במהלך התהליך הזה, בצעד של ענווה פוליטית נדירה, ויתרה אליאש על תפקיד ראש המועצה לטובת דני דיין. "חשבתי שחשוב שראש מועצת יש"ע יהיה לא מהמגזר הדתי, כדי שזה לא ייתפס כמגזרי".
הניסיון הפוליטי הבא שלה היה התמודדות בפריימריז של "הבית היהודי" בתקופת בנט ושקד. אליאש, שהשקיעה מכספה הפרטי ללא תרומות, מסכמת את החוויה ביושר מרענן: "הפרק הזה היה שווה לי בשביל ללמוד שאני לא מתאימה למקום הזה בכלל. זה היה שווה ללמוד, שלא נשאר לי אפילו זיק של מחשבה של 'חבל'. זה פשוט לא בשבילי".
כיום, שרה אליאש מקדישה את זמנה להנחיית קבוצות דיאלוג בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילונים. למרות הקשיים והתחושה שהציבור הופך למגזרי יותר, היא שואבת עידוד מתורתו של הרב קוק. "קשה לי המציאות הזאת שספגנו הרבה דחיות ואכזבות, ועדיין אני מרגישה שמבחינתי 'המספד בירושלים' של הרב קוק הוא מאמר תשתית. ממנו אני שואבת את ההבנה של מה שצריך לעשות בימים אלה, וזה לחבר את עץ אפרים ועץ יהודה".