מחלקות לשיקום נוירולוגי מכירים היטב את הדינמיקה הזו: מיד אחרי הפגיעה, מגיע שלב הטיפול הרך והעוטף. האחיות דואגות לנוחות, העובדת הסוציאלית מקשיבה לכאב ומכילה את הטראומה, והמשפחה עוטפת בחום. המסר הוא: "תנוח, תתרפא, אנחנו כאן בשבילך". אבל אז, בוקר אחד, הדלת נפתחת ונכנס הפיזיותרפיסט. לפיזיותרפיסט יש תפקיד כפוי טובה. הוא לא שם כדי ללטף, אלא כדי להכאיב. הוא שם כדי להגיד למטופל את האמת שהוא מנסה להדחיק: אם תמשיך לשכב ולרחם על עצמך, השרירים יתנוונו ולעולם לא תלך שוב.
בשנות ה-80, חוקר מוח בשם פרופ' אדוארד טאוב לקח את הגישה הזו לקצה. הוא זיהה תופעה שנקראת "אי-שימוש נרכש" (Learned Non-use): מטופלים שחוו שבץ הפסיקו להשתמש ביד הפגועה פשוט כי זה היה מתסכל מדי. הם העדיפו את הנוחות של היד הבריאה. טאוב פיתח שיטת טיפול אכזרית למדי: הוא קשר את היד הבריאה של המטופלים מאחורי הגב, וכפה עליהם להשתמש אך ורק ביד הפגועה. בלי רחמים, בלי הנחות. התוצאה הייתה מדהימה: דווקא התביעה הבלתי מתפשרת הכריחה את המוח להשתקם.
כשקוראים את ספר ישעיהו ומגיעים לפרק מ', או אפילו כששומעים את הפטרות הנחמה שרובן לקוחות מהחלק השני של הספר, אפשר בקלות לחשוב שישעיהו ממלא את תפקיד העובד הסוציאלי והאח המסור. אחרי שציון כואבת, וקובעת מתוך הכאב הזה "עֲזָבַנִי ה' וה' שְׁכֵחָנִי" (מ"ט, יד), ה' מרגיע: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ?! גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (מ"ט, טו), והוא ממשיך ומסביר שציון לא תצטרך לעשות דבר. איך עם ישראל, שלא מצפים ממנו לשום דבר, יגיע בחזרה לארץ? הגויים והעמים, ישאו אותו על הכתפיים (מ"ט, כב). אין פחות מאמץ מזה.
אבל כמו במחלקה של פרופ' טאוב, מגיע הרגע שבו צריך לצאת מהמיטה. ישעיהו מזהה את הניוון השרירי של הגלות, את הנטייה להישאר מתחת לשמיכה, והוא מתחיל לצעוק. לא עוד מילות הרגעה. "הִתְעוֹרְרִי! הִתְעוֹרְרִי! קוּמִי יְרוּשָׁלַ͏ִם!" (נ"א, יז). את כבר לא פצועה, את בשיקום. פתאום, פעלי הנחמה הם פעלים הרבה יותר אקטיביים: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן!" (נ"ב, א). מעבר לפעלים עצמם, פתאום מופיעות התביעות. בהתחלה, תביעות לוגיסטיות, מתבקשות: " הַרְחִיבִי מְקוֹם אׇהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (נ"ד, ב). הגאולה תקרה, אבל את צריכה להכין את התשתית. לקלוט עלייה, להכשיר מחלפים ולשרטט תכניות מתאר עירוניות.
המשכו של תהליך הדרישות הוא במעבר מהתביעות הפיזיות במימד המרחב, לתביעות במימד הזמן: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (נ"ה, ו). הנביא מדגיש וצועק, יש חלון הזדמנויות קצר, ואם נחמיץ את השעה לא יעזרו כל מילות הנחמה שבעולם.
תהליך שיקום התביעות מהעם לא מסתכם בתביעות הפיזיות, ובהמשך הפרקים חוזרות גם התביעות המוסריות והרוחניות מהעם. כמו בתחילת ספר ישעיהו, שם הנביא הדגיש בעיקר את העוולות המוסריות של ירושלים כסיבות לפורענות, חוזר הנביא, כאילו דבר לא השתנה, ומעביר על העם ביקורת נוקבת מאוד. על צומות ריקים מתוכן. על עם שחושב שהחובה הדתית שלו מתמצה בלא לאכול, ולא מבין שהחובה האמיתית היא לתת לעני שבפתח להשביע את נפשו. הפטרת יום-כיפור (נ"ח) מהדהדת את תחילת הספר, ומציינת את סוף התהליך שהתחיל בהכלה מוחלטת, ובהבטחה לעתיד טוב יותר בלי אף דרישה, ומסתיימת בחזרה לסטנדרט של הקב"ה והציפיות הגדולות שלו מעם ישראל.
ממיטת החולה בחדר הטראומה ועד הגיבור העיקש במוסד השיקומי, "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'" (נ"ט, כ). הגאולה של חציו השני של ספר ישעיהו מתחילה בהכלה אינסופית ומסתיימת בתביעה גדולה. זו תביעה שלא מבטלת את הכאב והקושי לקום מהשבר הלאומי, אבל גם לא עושה הנחות. היא תובעת מהעם לממש את חלקו בתהליך הגאולה ולהמשיך למלא את תפקידו ההיסטורי.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מישעיהו מ"ו ועד ישעיהו נ"ט.