את מוצב זרזיר הכרתי היטב מימי ילדותי. אבי ז"ל היה משרת במילואים כמעט בדרך קבע במוצב הזה, או בשכניו, ואנחנו נהגנו ליסוע לבקר אותו שם, על הגבול בין ירדן, בואכה ארץ המרדפים. זרזיר, כמו דוכיפת, ורדית, חוחית ועוד סדרת מוצבי קו-המים והגבול (כולם נקראו בשמות ציפורים לפי סדר הא-ב מצפון לדרום) - נעזבו לאחר שהגבול הזה, גבולנו הארוך ביותר, הוגדר כגבול של שלום.
התובנה הזו היתה, כמובן, חלק מהקונספציה, וההפקרה הזו של השטח עלתה לנו ביוקר רב בשנים האחרונות: ארץ המרדפים הפכה לארץ ההברחות, השטחים הריקים נוצלו היטב כדי להחדיר דרכם נשק ואמצעי לחימה בהיקפים המסכנים את ביטחוננו, והגבול הפרוץ והארוך יצר תורפה בטיחונית שצריכה להדיר שינה מעינינו.
גם את התכנית ליישב את המוצבים מחדש, לא רק במחנות צבאיים אלא גם בחוות, גרעיני נח"ל, מכינות ועוד - הכרתי היטב. אני הרי הייתי בין יוזמיה, כשהתעקשתי, כבר בראשית המלחמה, להציף שוב ושוב בישיבות הממשלה (אז עוד לא קיבלתי את הזכות להשתתף בישיבות הקבינט) את סוגיית הברחות הנשק המאסיביות לאורך הגבול, ואת הצורך לשנות את האחיזה הביטחונית במרחבים האלה, בהם החקלאים מעבדים את האדמה קרוב מאד לקו הגבול, בהעדר כל מענה בטחוני אפקטיבי. ארבע פעמים ברצף התעקשתי שיש בעיה ביטחונית בגבול הזה, עד שהאסימון נפל, והמערכת החלה לייצר תכנית אסטרטגית להגנת הגבול המזרחי, הארוך בגבולותינו.
הכרתי היטב את התכנית: מנכ"ל המשרד שלי, אבי מאיר, היה בין מנסחי החלטת הקבינט של פרויקט הציר המזרחי, והיישום הוטל עלינו, משרד ההתיישבות, בשיתוף עם משרד הבטחון ומשרד ראש הממשלה. את הרעיון המבריק להשתמש באותם מוצבי קו-המים ובאמצעותם להתחיל לקלוט במרחב הסמוך לגבול חוות, מכינות, וגרעינים - היכרתי היטב, בפן הביצועי, התקציבי והמשפטי גם יחד.
לכאורה את הכל כבר הכרתי, אבל שום דבר לא הכין אותי למפגש עם יוסי ומור, הזוג הטרי-טרי שהקים לפני חודשים אחדים את החווה במוצב זרזיר. יופי כזה, פשטות עדינה כזו, חלוציות כזו, אהבת הארץ כזו, והכרת הטוב על הזכות להיות בין מיישביה, הכרת הטוב שבוהקת בעיניים ושופעת מהחיוך הרחב - כל אלה האירו לי באור יקרות במפגש הראשון אתם, שקיימתי אתמול.
יוסי עלה מאתיופיה כילד בן 10. בשלב זה של חייו, הוא כבר היה רועה צאן עם ותק של ארבע שנים, לכן גם בארץ עלה בו הגעגוע למגע הבלתי-אמצעי עם האדמה והמרחבים. מור נולדה בישראל, כבת לעולים מאתיופיה, והכירה את הכמיהה לאדמה, לצאן, למרחבים, ולחיבור לארץ המובטחת - דרך יוסי. הכירה, והתחברה בכל מאודה. הכמיהה של יוסי לארץ - סיפרה, - הזכירה לה את סיפורי הסבתות שלה, שהיו מתבוננות על החסידות בשמים ומבקשים מהן: קחו אותנו לירושלים!
את המוצב המוזנח ניקו מור ויוסי מהמוני עטלפים (ספגו על כך ביקורת קשה בעיתונות השמאל: "פגיעה בערכי טבע"...), בחדרים בהם ישנו פעם אבא שלי וחבריו לפלוגה - הציבו ריהוט פשוט, בחוץ הקימו דיר כבשים (לרגל עונת ההמלטות היו שם אתמול המון טלאים), ואת שם המקום שינו: לא עוד זרזיר, אלא חוות שער ישראל, לכבודו של ישראל הראשון בעולם, הלא הוא יעקב אבינו, שבמקום הזה ממש נכנס לארץ, דרך מעבר יבוק הנשקף אלינו ממול לחווה.
מור מוזגת לנו קפה אתיופי חם (הקפה הטעים ביותר ששתיתי אי פעם) ומספרת שהם חולמים על חקלאות אתיופית, ואפילו על בית מורשת שיספר את סיפורה של העדה המיוחדת הזו וכמיהתה לירושלים ולארץ ישראל, ויוסי אומר בפנים מאירות: כאן, במקום הזה ובשליחות הזו, אני מרגיש שכל העם מאחורינו, כל העם לאורך כל הדורות, מיעקב אבינו שעבר כאן את הירדן, דרך כל הדורות שבזכות הגעגוע שלהם לירושלים הצלחתי לעלות ארצה - כולם אתי כאן, וזה מה שנותן לי כח.
"ושחטו אותו כל קהל עדת-ישראל בין הערביים" - "וכי כולן שוחטין?" - שואל רש"י, ומשיב: "מכאן ששלוחו של אדם כמותו". העקרון הזה, ששלוחו של אדם כמותו, מדריך אותי בכל פעילותי כשליחת ציבור בכנסת, בממשלה ובקבינט. לרגע אינני שוכחת, שאני שליחה של רבים שבחרו בי פעם אחת, על מנת שאני אבחר ואפעל מטעמם פעמים רבות. והנה כאן לפני, במוצב זרזיר - חוות ישראל, עוד זוג שליחים: יוסי ומור, שנשלחו על ידינו, על ידי ממשלת ישראל, להתיישב במקום האסטרטגי הזה.
אתה צודק - אני עונה לו- עם ישראל לדורותיו מלווה אתכם כאן. אבל גם מדינת ישראל של היום, מדינת ישראל הרשמית, שנבחריה יושבים בכנסת, בממשלה ובקבינט, מלווה אתכם, תומכת בכם, ותסייע לכם להקים כאן חווה לתפארת. 80 מיליון ₪ כבר הושקעו בחלק הראשון, ב"פיילוט" של הפרוייקט האסטרטגי הזה, ומיליארדים עוד יושקעו בו, וכל התקציבים הללו עוברים גם את הקבינט, וגם את הכנסת, כשעצם ההצבעה הזו בעד השקעה מאסיבית כל כך, מבטאת יותר מכל עד כמה מדינת ישראל מעוניינת במיזם הזה ומבינה את חשיבותו. ואתם, יוסי ומור היקרים, אתם שליחים של מדינת ישראל.
תכנית הציר המזרחי היא חלק משינוי-הדיסקט הישראלי בעקבות טבח שמיני עצרת. מדינת ישראל מבינה היום, את מה ששכחה בשנים האחרונות: שההתיישבות היא חלק אינטגרלי והכרחי בבטחון, שאסור להותיר חבלי ארץ ללא התיישבות, כי הואקום הזה מאפשר לאויבים שלנו לפגוע בנו, שמי שרוצה באמת לא לחזור לשביעי-באוקטובר, חייב לבנות חומת מגן של התיישבות גם בציר המזרחי.
במסגרת התכנית יוכפל בע"ה מספר התושבים לאורך הציר המזרחי, ירד דרמטית הגיל הממוצע שלהם עקב הצטרפות המכינות, גרעיני הנח"ל, כפרי סטודנטים, ועוד מיזמים לצעירים. כביש 90 יקבל סוף-סוף מענה תחבורתי ובטיחותי ראוי. יוקמו עוגנים של חינוך, תרבות, מחקר, בריאות, וכמובן תיירות, וגם החקלאות תתרחב, כשמאות דונמים שנותרו עד היום כלואים בין הגדר ובין קו המים והגבול - ישוחררו לטובת עיבודים חקלאיים. כך, בע"ה, אנחנו זוכים לבנות חומת מגן של התיישבות גם בציר המזרחי.
אני מתבוננת בעיניים היפות והמאירות של מור ושל יוסי, בהכרת הזכות הזוהרת מפניהם, ומודה גם אני בכל ליבי לקב"ה על הזכות הגדולה הזו, להיות ממובילי ומבצעי המיזם האסטרטגי וההיסטורי הזה, שיש בו כמעט כל מה שאפשר לחלום עליו: גם התיישבות בחבל הארץ הקסום הזה שהוזנח עשרות שנים ועכשיו יפרח בע"ה, גם הגנה אמיתית על גבולנו הארוך ביותר וכנגד הסכנות הנשקפות ממנו ושסוף-סוף זוכות לתשומת לב ראויה, גם תיקון התפיסה הביטחונית-התיישבותית של מדינת ישראל, וגם נסיעה תכופה בנופים הכי יפים בארץ, ומפגש עם נוף אנושי שאין יפה ממנו.