1. ביום חמישי האחרון ראיינתי בוועידת ערוץ 7 את הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עותניאל ואביו של אלחנן קלמנזון הי"ד.
הרב קלמנזון הפך בחודשים האחרונים לאחד הקולות הבולטים בסוגיית גיוס החרדים וממי שמובילים את הדרישה הציבורית מהממשלה לחוקק חוק גיוס דרקוני ככל האפשר.
לכן ניסיתי להבין מה הטענות שלו כלפי חברי הקואליציה שמביאים כרגע חוק היסטורי, שמצד אחד זוכה להתנגדות אלימה והפגנות סוערות מצד קיצוני החרדים, שטוענים שזהו "חוק שמד" שיגייס אלפי חרדים, ומהצד השני להתנגדות של קולות מתוך הציונות הדתית, שחפצים בחוק שיעניש את החרדים וטוענים כי החוק לא אפקטיבי מספיק.
אי אפשר לחשוד בכוונותיו של הרב קלמנזון. מדובר באיש ימין, שאף חוזר בכל הזדמנות על הערכתו הרבה מהעשייה העצומה של הממשלה הנוכחית בנושא יהודה ושומרון, בהובלת מפלגת "הציונות הדתית" שהקימה עשרות ישובים חדשים, מאות חוות, תשתיות היסטוריות, כבישים ומחלפים ביהודה ושומרון.
2. במהלך הראיון שאלתי את הרב קלמנזון מה הציפייה שלו ממפלגת "הציונות הדתית", שלטענתו אכזבה אותו בסוגיית הגיוס ולדבריו הוא דואג להצלחתה הפוליטית, דווקא מתוך הערכתו הרבה לעשייתה ההיסטורית בנושא ישוב הארץ.
להפתעתי גיליתי דווקא כי הפערים אינם כל כך גדולים, וודאי לא במישור המהותי. גם הרב קלמנזון מבין שלא יהיה אף חוק שיגייס מחר בבוקר את כל החרדים - ולדבריו הוא גם לא חפץ בכך. מנגד ברור שגם רוב חברי הקואליציה הנוכחית (למעט החרדים) רוצים חוק שיביא את החרדים לבקו"ם ויעשה סוף לעיוות המוסרי הנוכחי, בו ישנו מגזר שלם שאינו חלק ממלחמת ההגנה על עם ישראל.
אז איפה טמון הפער? בעיקר בטקטיקה. אלה חושבים שרק חוק דרקוני עם סנקציות מרחיקות לכת, יביא לגיוס החרדים, ואלה סבורים שמה שיביא את השינוי בסוגיית הגיוס הוא דווקא הבאת החרדים לקצה וכפיה עליהם להיות שותפים בהסכמות, תוך הצמדתם "עם הגב לקיר" כשהם עצמם מבינים שכלו כל הקיצין והם חייבים לפעול לכך שלפחות מי שלא לומד יתגייס, כפי שהמצב כעת. אחרי שנתיים של מלחמה נציגי החרדים מבינים בעל כורחם שמה שהיה לא יהיה ומוכנים להסכמות שמעולם לא הסכימו ולהכרזה עקרונית היסטורית שמי שלא לומד עליו להתגייס.
3. השיח עם הרב קלמנזון, ראש ישיבה ומחנך רב שנים ואב שכול, שכאמור בוודאי פועל מתוך דאגה לעתיד מדינת ישראל, הוא דוגמא לשיחות רבות שהיו לי בשנתיים האחרונות עם רבים ממובילי הקו הניצי נגד החרדים.
כולם מסכימים שחוק לבדו לא יגייס את החרדים, שתהליך כזה מחייב שינוי תרבותי ולא רק חקיקה פוליטית, שאסור להביא לקרע בעם על רקע הסוגייה הזו וגם שהפלת ממשלת ימין חלילה בעיתוי הזה היא סכנה לעתיד מדינת ישראל. אך למרות שבמהות הצדדים לא באמת מחזיקים בפערים אידיאולוגיים או מהותיים, עדיין הוויכוח הזה מלהיט את הרוחות והפך בשנתיים האחרונות לאמוציונלי.
התשובה לכך היא שבשורש המחלוקת הזו מדובר בסוגיה עמוקה הרבה יותר מגיוס חרדים. כשהרב קלמנזון אמר שהוא דואג מכך שתלמידיו התאכזבו ממפלגת "הציונות הדתית" ויצביעו למפלגה אחרת, הוא מבטא סנטימנט שקיים כבר שנים בעומק המחלוקת בציונות הדתית: האם שותפינו האסטרטגיים הם החרדים, עימם אנחנו חולקים את המאבק המשותף על זהותה היהודית של המדינה, למרות חילוקי הדעות המהותיים; או החברים בטנק עימם אנחנו חולקים את ימי המילואים והמאבק החומרי על הארץ, אבל חלוקים עם חלקם בנוגע ליישום של הדאגה הזו.
כולנו זוכרים את "ברית האחים" של בנט ולפיד בזמן ממשלת נתניהו ב-2013. כמה מאמרים וטורי דעה משתפכים היללו את הברית הזו, אולם אחרי שנתיים הממשלה התפזרה, כי לא הצליחה להגיע להבנות בתחום המדיני ובליבת הסוגיות המהותיות של ניהול המדינה. בסוף הפערים האידיאולוגיים הכריעו אותה והימין חזר להקמת ממשלות עם החרדים, שהשלימו קדנציות שלימות, גם ב-2015 וגם ב-2023, ואף הביאו להישגים חסרי תקדים במאבק על הארץ וקיבעו את אחיזתנו ביהודה ושומרון.
4. בסוף מסתבר שפוליטיקה היא מקום של פשרות ולא של מציאות אידיאלית. כל עוד אין 61 מנדטים של ימין ציוני במדינת ישראל, עלינו לבחור את השותפים שלנו.
וכאן נכנסת השאלה המהותית: את מי אנחנו רוצים בהנהגת המדינה. את יאיר גולן שקרא למתנחלי חומש "תתי אדם", את משה רדמן מראשי המחאה, או אפילו את "האחים המוסלמים" של רע"מ חלילה. או ממשלה עם גולדקנוף וגפני, שלמרות פערי התרבות והמחלוקות האידיאולוגיות המהותיות, הם השותפים הכי פחות גרועים, שמאפשרים לממשלת ישראל לגנוז את הזיות הנסיגות ביו"ש ובמקום זאת מאפשרים לממשלה לקדם מדיניות ימין - למען עתיד מדינת ישראל.
זו כנראה הסיבה שבכל סקר עומק שנלקח לאחרונה מסתבר שרוב מוחץ של מצביעי הציונות הדתית תומכים בחוק הגיוס הנוכחי, ומלבד מספר ארגוני שמאל פוליטיים (שלפי חשיפת ישי פרידמן בערוץ 14 פועלים במימון מחאת קפלן) רוב מוחלט של הציונות הדתית מתנגדים לקרע עם הציבור החרדי.
מי שראה את התגייסות אנשי השמאל לעצרת "הגיוס" שהתקיימה לאחרונה בירושלים, מבין את הסיבה שהשמאל משקיע כל כך הרבה משאבים בליבוי הרוחות בסוגיה הכואבת והמדממת הזו. היו שם נעם תיבון, מראשי המסיתים לסרבנות המסוכנת שהביאה אותנו לטבח 7.10 (ומי שהשמיץ את הציונות הדתית במילים בוטות), היו שם יאיר לפיד, גדי איזנקוט ועוד רבים ממפגיני קפלן, יחד עם ארגוני שמאל נוספים דוגמת "הרבעון הרביעי", שמנסים להפיל את ממשלת הימין.
זו דוגמא שיכולה להעיד הרבה על המוטיבציות של מי שלבים את הסוגיה הזו בקרב הציונות הדתית. אלה לא אנשים שחפצים בגיוס חרדים, אלא אנשי שמאל שרוצים להפיל את ממשלת הימין ולהדיר את הציונות הדתית מהממשלה.
5. נחזור לשיח עם הרב קלמנזון. כמובן אינני חושד ביהודי יקר שכזה, ראש ישיבה שהקים את אחת הישיבות המפוארת ביהודה ושומרון, בכוונות פוליטיות. כאמור הוא אף הדגיש את הערכתו למהפיכה ההיסטורית של מפלגת "הציונות הדתית" ביהודה ושומרון, שהופכת את החזון שהובילה הציונות הדתית בעשורים האחרונים למציאות בשטח. הוא וודאי לא רוצה שתקום כאן ממשלה עם יאיר גולן ומירב מיכאלי, שתהפוך את הקערה על פיה ותחזיר לכאן את ימי הנסיגות ותקפיא את הבניה ביו"ש, כמו שנהגו בממשלת השינוי.
לכן יש להבדיל בין הדרישה הציבורית החשובה לגיוס חרדים, לבין ניקוז כל הכעסים על החרדים והטחתם בשותפיהם לממשלה, רק בגלל שהם לא שוברים את הכלים ומפילים את הממשלה כל עוד אין חוק גיוס דרקוני יותר - שלא יביא אף חרדי לבקו"ם, אבל יביע את מורת רוחנו מניתוקם של החרדים מכאב המלחמה.
כשאב שכול מדבר בכאב על אי גיוס החרדים, כאבו מובן. אבל בפוליטיקה צריכים להיות גם אפקטיביים ולהביא תוצאות, ואת זה עושים במה שנהוג לכנות ריאל-פוליטיק. או במילים שלנו פוליטיקה ריאלית שמנווטת בידי ערכים.
וכפי שאמרתי לאחרונה באחד הפאנלים בתקשורת "מי שחושב שהוא יכול להביא חוק גיוס יותר אפקטיבי מהחוק שהממשלה מצליחה להביא עכשיו, יש לי קרקע על הירח למכור לו".