השבוע, בדאבוס, הוצגה לעולם מפת שיקום רצועת עזה. לא הצהרה כללית, לא רעיון ערטילאי - אלא תכנית אב תכנונית מפורטת, צבעונית ומדורגת.
נמל ימי. שדה תעופה. רצועת תיירות עם 180 מגדלים על החוף. אזורי תעשייה. פארקים. כבישים מהירים. רכבת לוגיסטית. חלוקה לשלבי ביצוע מדרום לצפון - רפיח תחילה ועזה העיר אחרונה.
כל מי שמביט במפה הזו ביושר מבין: זו אינה תכנית שיקום. זו תכנית להקמת ישות מדינתית מתפקדת לכל דבר. וכאן מתחדדת השאלה שאסור להתחמק ממנה: האם לשם חתרנו להגיע אחרי המלחמה הקשה בתולדות מדינת ישראל?
לפני חודשים ספורים בלבד, יצאו מרצועת עזה אלפי מחבלים, טבחו, אנסו, שרפו וחטפו. החברה העזתית כולה, או לפחות חלקים נרחבים ממנה, הריעו בכיכרות. ילדים חונכו לשנאה. נשק זרם לרצועה באין מפריע. מנהרות נחפרו מתחת לבתים ולבתי ספר.
והנה, חודשים לאחר מכן, העולם מציע לעזה את מה שמעולם לא קיבלה - לא לפני 6 באוקטובר, ובוודאי לא אחרי 7 באוקטובר: עצמאות תשתיתית מלאה.
נמל ימי עצמאי משמעותו שליטה על כניסת סחורות, ציוד וכוח אדם. שדה תעופה עצמאי משמעותו פתיחת שער אווירי ישיר לעולם. כבישים מהירים ורשת רכבות משמעותם עצמאות לוגיסטית. רצועת תיירות בינלאומית משמעותה עוגן כלכלי גלובלי.
במילים פשוטות: זו עזה עם ריבונות בפועל.
וכאן הבעיה המרכזית. אין בתכנית הזו תשובה לשאלה הביטחונית היסודית: מי ערב לכך שעזה לא תחזור להיות בסיס טרור מתקדם? האם ארגוני הטרור פורקו מנשקם באופן מוחלט? האם פורקו מנגנוני החינוך לשנאה? האם הוקם משטר אזרחי יציב שאינו נשלט בידי ארגונים חמושים? האם נקבע מנגנון פיקוח אפקטיבי על כניסת אמצעי לחימה?
אם התשובות אינן חד-משמעיות, הרי שנמל ושדה תעופה אינם פרויקט כלכלי - הם סיכון אסטרטגי.
יתרה מזו: התכנית כולה מתקדמת ללא הצבת קווים אדומים ישראליים ברורים. לא נקבע אזור חיץ ביטחוני. לא נקבעו גבולות שליטה חדשים. לא הוגדר מחיר טריטוריאלי או מדיני למי שפתח במלחמה. לא גובש חזון ישראלי ליום שאחרי.
במקום להכתיב מציאות, ישראל עלולה למצוא את עצמה מגיבה למציאות שמעצבים אחרים.
וזו אולי הבעיה העמוקה ביותר: מדינה שאינה מציבה חזון משלה - מקבלת חזון של אחרים.
הרכבת כבר יצאה מהתחנה. היא דוהרת במהירות שיא במסלול מתוכנן היטב. והשאלה שנותרה פתוחה היא אחת בלבד: האם בישראל יש מי שיעצור, ישאל לאן אנו נוסעים ויציב סוף סוף קווים אדומים ברורים?
כי אחרי המחיר ששילמנו - מה שהיה, לא יכול להיות מה שיהיה.
הכותב הוא מומחה למשפט בינלאומי