ריקי ובועז ישבו מולי, זוג שממש אפשר להרגיש עד כמה הם אוהבים וכמה אכפת להם אחד מהשני. ובכל זאת, ביניהם התחולל ריחוק שרק הלך וצמח והתעבה עם השנים.
"אני מרגישה כל כך לבד בקשר הזה, שכל הקשר הזה פשוט תפעולי. בזה אנחנו אלופים, אולי אפילו הזוג המצטיין במדינה. אבל בעומק, אני מרגישה כל כך לבד. בועז כזה סגור עם עצמו ולא משתף, אני הרבה פעמים שואלת את עצמי אולי הוא נכה רגשית?", פתחה ריקי.
"אני באמת לא מבין איך היא יכולה להגיד עליי כאלה דברים", בועז לא יכול היה להישאר אדיש. "תראי איך אני עם הילדים, ואיך אני משתף אותך במה שקורה לי בעבודה, ואיך הרגיזו אותי או פגעו בי".
"כן, אבל כשזה מגיע אלינו - הכול נתקע", אמרה ריקי.
"אבל מה עם הרגשות שנולדים כאן? במרחב הזוגי ביניכם? בקשר עצמו?", התערבתי ופניתי לבועז.
"איזה רגשות?", שאל בועז.
"הכאב שאתה מרגיש כשריקי לא רואה אותך? כל הפגיעות הזו שאתה מרגיש שלא מתייחסים אליך? כאילו אתה חסר משמעות בבית הזה?", שאלתי.
השאלה הזו יצרה שתיקה ארוכה.
"קשה לי, אני מרגיש שהחשיפה הזו מאיימת עליי", אמר בועז.
"וכשאתה לא חשוף, אני מרגישה שכל הקשר הזה בינינו ריק", הגיבה ריקי.
"שימו לב: מתוך השיחה ביניכם מתגלה שהקושי הוא לא בהיעדר רגש. הקושי הוא בחשיפת הפגיעות בתוך הקשר עצמו. סך הכול רגשות חיצוניים זורמים בסדר - מול אנשים בעבודה או כעס על ההורים - אבל הרגשות שבתוך הקשר? הרגשות האלה נחסמים. למה זה קורה?", שאלתי.
"כי אני מרגיש שאם אני אביא את הכאב שלי, אני אפגע בריקי ואהרוס את כל האווירה. נתחיל לריב ויהיה לא נעים", ענה בועז.
"אתה בכלל לא מגן עליי, זה רק פוגע בי כשאתה ככה. אתה מגן על עצמך", ענתה ריקי בכעס.
"על עצמי?" שאל בועז בפליאה.
"כן. זה יכול להציף כאב שאם תפגוש אותו ייפתח פה סכר שלא תוכל לשלוט בו. יצרת מנגנון הגנה ששומר עליך, והוא מבטיח לך שאם לא תהיה חשוף - אז תהיה מוגן. אבל במציאות, חוסר החשיפה פוגע ומעמיק את הריחוק", הסברתי.
"אז למה שאני אחזיק כזה מנגנון אם הוא פוגע בי בסופו של דבר?", שאל בועז.
"זה מנגנון ישן שהיה הכרחי בעבר. הוא באמת הגן עליך כשהיית קטן, מפני עוצמות של רגשות שלא יכולת לפגוש ולהכיל. אבל היום, לא רק שהוא לא משרת אותך - הוא פוגע בך", המשכתי.
"אז איך משנים את זה? מה אפשר לעשות?", שאל בועז.
"קודם כדאי להפסיק להילחם בזה", אמרתי.
"אבל נמאס לי מזה", התעצבן בועז.
"השלב הראשוני לשינוי הוא לזהות את המנגנון, לקבל אותו בחיים שלי ולהסכים לראות אותו בפעולה. אתה מרגיש שאתה מזהה את המנגנון הזה בחיים שלך?", שאלתי.
"מזהה? זה פס הקול של החיים שלי", ענה בועז.
"בוא רגע נתבונן בו. מתי יצא לך לפגוש אותו השבוע?", שאלתי.
"כשריקי התלוננה, התחשק לי להגיד לה כמה אני מרגיש שהיא לא רואה אותי וכמה אני פגוע, אבל העדפתי פשוט לשתוק. הבנתי עם עצמי שאין לי מקום לזה, כי זה רק יכעיס אותה יותר", ענה בועז.
"בועז, אתה משתף אותי רק כשאני מתפרצת, בוכה או כועסת", ענתה לו ריקי בכעס.
"כן, אני באמת מרגיש את זה - שאני מגיב ולא יוזם שיתופים", אמר לה.
"היוזמה שמתבקשת פה היא יוזמה רגשית שמשפיעה על הקשר. התגובתיות הרגשית שלך היא הישרדותית. גבר משפיע הוא גבר שמביא פגיעות מיוזמתו, משתף בכאב לפני שריקי 'דורשת' את זה."
"בועז, אם היית פשוט אומר לי שקשה לך עם הריחוק לפני שאני מתפוצצת - זה היה משנה את כל התמונה".
"אבל איך מביאים פגיעות? איך שאני מביא פגיעות היא ישר נפגעת ומתעצבנת", אמר בועז.
"ברור, כי הוא מביא את הכעס שלו באמצעות ביקורת. הוא בא אליי בטענות…", אמרה ריקי.
"את רואה? איך אפשר בכלל להביא משהו פה בינינו?", אמר בועז.
"כשהפגיעות לא נאמרת, היא מתחפשת לביקורת. היא לא נקייה, נחווית כתוקפנות ומפספסת את המטרה", עניתי.
"אז מה עושים?", שאל בועז.
"מבררים מה כאב לך לפני שכעסת. איפה היית פגוע?", שאלתי.
"הרגשתי לא מוערך", ענה.
"את החלק הזה אתה צריך לשתף. תזכור - כשעולה לך ביקורת, יש שם לרוב מאחוריה פגיעות שמנהלת אותה".
"כן, אבל אני מרגיש בעיקר את הכעס שיש בתוכי כשאני מבקר אותה".
"נכון, אבל זה לא הרגש הראשוני. לפני יש רגש של פגיעה, עלבון, אי־נראות, חוסר ערך, בדידות. המעבר לכעס הוא דרך לא להרגיש ולהכיר ברגש הראשוני של הפגיעה. העבודה היא לזהות אותו, להסכים להיות בו ולשתף במילים פשוטות. במקום להגיד: 'למה את לא?' תגיד: 'אני מרגיש לא מוערך'".
"ומה אני אמור לעשות עם כל המילים הקשות שריקי מאשימה אותי? איך אני אמור להתמודד עם זה שהיא כל הזמן באה אליי בטענות וביקורות קשות כל כך?", שאל.
"תפסיק להקשיב למילים ותתחיל להקשיב ללב שלה. שאל אותה: מה היא מרגישה? מה כואב לה? למה היא זקוקה עכשיו? המטרה היא לא להיות מישהו אחר, אלא להיות. ובעיקר לבחור ולהסכים לפגוש את הלב. כשהשיח בחדר פותח דלתות - הקשר מתחיל לנשום".