ארצות הברית פרסמה בסוף השבוע את אסטרטגיית ההגנה הלאומית שלה לשנת 2026, ומי שקורא את המסמך בעיניים ישראליות פקוחות מבין מיד שלא מדובר בעוד נייר עבודה אמריקאי פנימי, אלא במסמך שמשרטט מחדש את מפת הסדר העולמי ואת גבולות האחריות של כל שחקן בזירה הבינלאומית.
זהו מסמך מפוכח, כוחני, ולעיתים אפילו בוטה בכנותו, ובעיקר כזה שמסמן סוף עידן לאשליות שהמערב התרגל לחיות איתן בעשורים האחרונים.
המסר הראשון והחשוב ביותר הוא שארצות הברית חוזרת לעסוק קודם כל בעצמה. לא מתוך בדלנות רומנטית, אלא מתוך הבנה קרה שהמולדת האמריקאית מאוימת היום לא פחות מאשר בתקופת המלחמה הקרה. גבולות פרוצים, סחר סמים שמוגדר כאיום טרור לכל דבר, איומי טילים, סייבר וחלל, וטרור אסלאמי שלא נעלם אלא שינה צורה. אמריקה של 2026 אינה מאמינה עוד בהפרדה בין חוץ לפנים. מי שמאיים מעבר לים, מאיים בסופו של דבר גם על הבית.
מכאן נגזרת תפיסה עמוקה יותר, שמעניינת במיוחד את ישראל: חזרת ההיגיון הריבוני. ארצות הברית אומרת במפורש שהיא לא מתכוונת לשמש עוד כקבלן הביטחון של העולם החופשי בלי תמורה ובלי שותפות אמיתית. בעלות הברית נדרשות לשאת בנטל, להגן על עצמן, ולהפסיק לצפות שחייל אמריקאי יגיע תמיד ראשון. זו אינה נטישה, אלא שינוי חוזה. ומי שמבין כוח, מבין גם את השפה הזו.
מול סין, המסמך אינו מתייפייף. אין כאן דיבורים על שותפות אסטרטגית או על אינטגרציה כלכלית כתרופה לסכסוך. סין מוצגת כיריבה מערכתית, כמעצמה שמבקשת לשנות סדרי עולם, להשתלט על מרחבי סחר, ולהרחיק את ארצות הברית מאזור ההינדו פסיפיק. זהו מאבק על שליטה, על חופש תנועה, ועל עצם הרעיון של עולם פתוח. ארצות הברית אינה מחפשת מלחמה, אבל היא מתכוננת אליה, וזה הבדל מהותי.
רוסיה, מצידה, אינה עוד שחקן שניתן להכיל באמצעות דיאלוג בלבד. הארסנל הגרעיני, היכולות התת ימיות, המרחב הקברנטי והפעילות במזרח אירופה מציבים אותה כאיום מתמשך על נאט"ו. גם כאן אין רומנטיקה. יש הרתעה, כוח, והבנה שהשלום נשמר רק כאשר הצד השני מאמין שתשלום המחיר יהיה בלתי נסבל.
אבל עבור ישראל, הלב הפועם של המסמך נמצא במקום אחר: איראן. האסטרטגיה האמריקאית מזהה בבירור את השאיפה האיראנית לגרעין ואת הרצון לשקם ולהפעיל מחדש את מערך הפרוקסי במזרח התיכון. חזבאללה וחמאס אינם מוצגים כבעיה מקומית, אלא כחלק ממערך עוין רחב שמאתגר את היציבות האזורית ואת האינטרסים האמריקאיים. זהו שינוי טון חשוב, במיוחד אחרי שנים שבהן היה מי שניסה לשכנע שמדובר בשחקנים שניתן לנהל או להכיל.
עם זאת, וזו נקודה שישראל חייבת להפנים ביושר, ארצות הברית אינה מתכוונת להילחם במקומנו. היא תתמוך, תסייע, תשתף פעולה, אבל היא מצפה שישראל תהיה זו שתישא בעיקר הנטל הביטחוני בזירה שלה. זהו מסר ימני קלאסי, גם אם הוא מגיע מוושינגטון: ריבונות פירושה אחריות. מי שרוצה חופש פעולה, חייב גם יכולת פעולה.
הדגש על חיזוק התעשייה הביטחונית האמריקאית, על טכנולוגיות מתקדמות, על סייבר וחלל, פותח לישראל חלון הזדמנויות וגם אזור סיכון. הזדמנות, משום שישראל היא שותפה טבעית בתחומים הללו. סיכון, משום שהאמריקאים מצפים לנאמנות אסטרטגית ברורה, כולל זהירות ביחסים עם סין ועם שחקנים אחרים שאינם חלק מהמחנה המערבי.
בסופו של דבר, זהו מסמך של התפכחות. אמריקה של 2026 מבינה שהעולם אינו צועד לעבר שלום ליברלי, אלא לעבר תחרות בין מחנות, זהויות וכוח. עבור ישראל, זו אינה בשורה רעה. מדינה שנולדה לתוך מאבק, שמבינה ביטחון, ושיודעת שאין תחליף לעוצמה עצמית, יכולה למצוא במסמך הזה חיזוק לתפיסת עולמה. אבל רק אם היא תבין את הרמז: אמריקה לצידנו, אך לא במקומנו. מי שמבקש לשרוד ולהכריע במזרח התיכון של השנים הקרובות, חייב לחשוב כמו מעצמה קטנה, לא כמו מדינת חסות.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי בכיר, מומחה לניהול משברים