בפרק השני של הפודקאסט המשותף של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי ממשיכים ד"ר יהודה יפרח ופרופ' ידידיה שטרן לעסוק בהיתכנותה של חוקה רזה לישראל, כזו שתמצא מענה עבור לא מעט מהשסעים המפלגים את החברה בישראל.
פרופ' שטרן מסביר בראשית הדברים את המונח 'חוקה רזה' ומציין כי במרבית המדינות הדמוקרטיות קיימת חוקה מלאה הכוללת שלושה פרקים מרכזיים, האחד נוגע לזהותה של המדינה, הפרק השני עוסק בזכויות האדם וזהו החלק הרחב יותר, החלק השלישי נוגע לאופן בו המדינה מתפקדת והיחסים והאיזונים בין שלוש הרשויות.
בישראל אין חוקה, גם אם היה ניסיון להגדיר חוקי יסוד כחוקה זמנית מסוימת. פרופ' שטרן, כמייצג הגישה הדוגלת בחוקה רזה לעת הזו, מסביר כי החוקה הרזה אינה מתייחסת לשני הפרקים הראשונים של החוקה המלאה, ומתמקדת בחלק השלישי, גם אם ראוי ונכון יהיה שלא להותיר סוגיות ערכיות הנוגעות לזכויות אדם לפרשנותם של השופטים ולקבע אותם בחוקה, אך כיום המציאות היא שהחברה בישראל אינה יכולה להכריע בסוגיות אלה, וללא הסכמה רחבה לא ניתן יהיה לקבע חוקה שתחייב גם את הדורות הבאים. רוב קואליציוני קטן לא יעניק לחוקה את הכתפיים הרחבות הנדרשות לשם כך.
למעשה, אומר פרופ' שטרן, המחלוקות הגדולות בחברה בישראל, כולל רפורמת השר לוין, נוגעות לפרק השלישי של החוקה, החלק הנוגע לאיזון בין הרשויות, "זה הדבר שאנחנו שורטים עליו איש את רעהו עד זוב דם", אומר פרופ' שטרן ומשום כך הצעתו היא למקד את החוקה הרזה באותו פרק שלישי. "על זה יצאו לרחובות שנה שלמה", הוא מזכיר.
"האיום הגדול ביותר לחברה הישראלית הוא הזירה הפנימית, הזירה השמינית, ועל מה היא רבה בשלוש השנים האחרונות ועוד קודם לכן? על זה, על קבלת הכרעות בחברה מקוטבת", אומר שטרן ומספר כי במפגשיו עם אנשי שמאל הוא מגלה את אותה נימה של כאב ודאגה שהוא פוגש בימין. במציאות שכזו איש אינו רוצה לגלות שהמדינה נעה בקיצוניות מתפיסת עולם אחת לשניה ובחזרה לזו הראשונה בשל ניצחונות פוליטיים בקלפי, מה שבכל פעם יוצא חלק אחר לרחובות, למאבקים קשים. "הפרויקט הזה נועד להביא לכך שאיש לא יובס. אף אחד לא ינצח", הוא אומר בהתייחס לרעיון החוקה הרזה.
חוקה רזה שכזו תבהיר לכל רשות את גבולות סמכותה, מה שכעת עדיין לא קיים בעיקר מכיוונו של בית המשפט, אך גם ביחסי כנסת וממשלה. כיום אנחנו ב"מדינת כל מיעוטיה", כל חלק בחברה הישראלית חש מיעוט והחוקה הרזה מבקשת להתקין רשת ביטחון לכל מיעוט. רשת הביטחון הזו אמורה הייתה להתקיים בכנסת, אך מציאות בה הכנסת משותקת היא רעה לכולנו, אומר שטרן, "כי תהיה הממשלה אשר תהיה, אם היא עושה כרצונה זה מסוכן לכולנו. אנחנו שולחים את ילדינו להיהרג לפי החלטות ממשלה שצריכה בקרה. מי מבקר? הכנסת לא עושה את זה. זו המציאות כעת".
שטרן מציין בדבריו כי החלטתו של בית המשפט להיות מעורב יותר ויותר בהכרעות של מדיניות נובעת מהיעדר בקרה מצידה של הכנסת על מעשיה של הממשלה. בדבריו הוא מדגיש שאינו מצדיק את הגישה הזו, אך הוא מסביר את ההיגיון שמאחוריה. "זו התפיסה שקיימת שם עד היום".
איזון היחס בין הרשויות יביא גם את בית המשפט העתידי להבין שאין מתפקידו להיכנס לסוגיות שמפוקחות ומוסדרות על ידי שתי הרשויות האחרות.
גם כוחו של בג"ץ יוגבל מתוקף כוחה של החוקה הרזה, ופרופ' שטרן מבהיר כי בעוד היום רוב כלשהו של בית המשפט מבטל חוקים, הרי שהצעת החוקה הרזה תכלול גם הצעה קונקרטית שתחייב רוב משמעותי יותר שרק בכוחו לפסול חקיקה.
עוד הוא מסביר כי החוקה הרזה תכלול הפרדה בין הכרעות הנוגעות לפגיעה בזכויות אדם, הכרעות שבהן בית המשפט יוכל להתערב, לבין הכרעות במחלוקות לגיטימיות בין חלקי החברה, סוגיות שבהן לא תהיה לבית המשפט סמכות להכריע. שיווי המשקל הזה יושג להערכתו באופן טבעי במידה ובחירת השופטים תהיה מאוזנת יותר, ומעבר לכך כאשר יהיה צורך ברוב מיוחד לביטול חוקים ייווצר מאליו האיזון הנדרש.
"אין דרך לקבוע מראש במה בג"ץ לא יעסוק. זה יהיה מאוד מסוכן וגם לא מקובל ברחבי העולם, אבל יש צורך ליצור יציבות ולאזן באמצעות קביעת ספים ולכך אנחנו הולכים", אומר שטרן הסבור כי כאשר השופטים מגיעים ממניפת זהויות ההכרעות תהיינה גם הן מאוזנות.
בהקשר זה הוא מביע את עמדתו אודות ההחלטה של בית המשפט לבטל חוק יסוד, מהלך שהוא בעיניו פריצת דרך ללא הצדקה הן בהיבט המשפטי שעליו ניתן לחלוק, אך גם בהיבט הערכי והבנת מהותה ומשמעותה של הדמוקרטיה. "לא יכול להיות שבית המשפט העליון עצמו יכריע ויחליט מה חוקי היסוד רשאים לעשות, בעיקר כאשר מדובר בהחלטה על חודו של חוק. זו הייתה פריצת מסגרת לא סבירה, מה שיימנע בחוקה רזה".
על חששם של אנשי ימין שמא בית המשפט יקבל את החלק הנוח לו מתוך החוקה הרזה, ואת השאר יפסול, אומר פרופ' שטרן כי השאלה מהדהדת אי אמון עמוק כלפי בית המשפט ויושרת השופטים. "אני לא חושב שזו המציאות הנכונה", הוא אומר ומדגיש כי המגמה העיקרית בחוקה רזה היא הורדת מפלס אי האמון. "אנחנו רוצים ליצור מצב שהמאסה האנטי דמוקרטית משני הקצוות לא תוכל להשפיע על המרכז הישראלי שרוצה דמוקרטיה על פרשנויותיה המגוונות".
להערכתו, בעתיד נגלה דווקא את השמאל מבקר את בית המשפט. המציאות בה בית המשפט מתוייג כמעוז הליברליזם והכנסת מעוז השמרנות היא אמנם מציאות קיימת כיום, אך אינה מחויבת המציאות בעתיד, והראיה לכך היא המציאות המשתנה בארה"ב. משום כך לא נכון לחשוב שתוספת כוח לאחד הצדדים תיתן מענה למחנה כזה או אחר.
ד"ר יפרח מציין את הקושי לקבע חוקה, גם רזה, במציאות בה שני הצדדים, הימין והשמאל, מביעים אי אמון עמוק כל כך במערכת השיפוטית. "התשובה היא שאם מישהו מאיתנו ינצח במאבק והשני יובס, הלך על כולנו ואני אומר זאת לימין ולשמאל", משיב פרופ' שטרן הסבור כי גם אם קיים רוב קואליציוני היכול לקדם תפיסת עולם אחת, בעתיד הקרוב או הרחוק הגלגל הפוליטי יכול להתהפך והקרע יישאר כפי שהיה, בהיפוך שחקנים. "המטוטלת הזו הורגת את כולנו, ויש תקווה והיא יצירת כללי משחק הגונים ויעילים שלא מעדיפים את הכנסת על המשפט או להיפך".
בעיני פרופ' שטרן ההתדרדרות החמורה באמון הציבור הישראלי בבית המשפט העליון היא הפסד כואב לכלל האזרחים, בין בימין ובין בשמאל משום שללא בית משפט אין דרך לקבל החלטות ובהיעדר יכולת לקבל החלטות המציאות היא כאוס. בעיניו השגיאה החמורה של יריב לוין היא לנצל רוב פוליטי עכשווי כדי לחולל רפורמה מהותית. "איזו תועלת יש בכך?".
תקוותו היא שאחרי העברת החוקה הרזה תחלופנה שלים שבהן מאבקי כיפופי הידיים יתמתנו והציפיות של שני הצדדים ימותנו גם הן, ומתוך כך ניתן יהיה לקיים שיח על ערכים.
על כל אלה שואל יפרח מה יבטיח את קיומה של אות חוקה רזה גם לאחר שהרוב הקואליציוני יתהפך ואולי יחליט לבטל אותה על מנת לנצל את הכוח הפוליטי שניתן לו כדי לקבל הכרעות דרמטיות ומהותיות הרבה יותר. שטרן משיב ומדגיש כי החוקה הרזה כוללת בתוכה גם שיריון, כלומר שבתוכה יהיה מנגנון סדור לתיקונים ושינויים. "כיוון שהחוקה עוברת ברוב גדול היא מקבלת לגיטימציה לשריין את עצמה, כלומר שלא ניתן יהיה לשנות אותה ברוב קואליציוני רגיל בעתיד". להערכתו השגת רוב משמעותי ברמת הרוב שאישר את החוקה הרזה, תהיה קשה מאוד.
"מטרת העל היא לייצר יציבות. להעביר את החולה מחדר הטראומה לתחילת השיקום והריפוי", מדמה זאת פרופ' שטרן הרואה במחלוקות תשתית נהדרת ערכית ומהותית של עם ישראל לדורותיו, אך מה שחסר הוא התשתית לניהולה של המחלוקת, "ואת זה החוקה הרזה מבקשת להביא". בעיניו קביעת חוקה היא יציאה מגיל ההתבגרות לבגרות. "אי אפשר להסכים על השאלות הערכיות המפלגות אותנו, אבל אפשר להסכים איך לנהל את המחלוקת".