'משבר חוקתי' אינו איום המרחף מעלינו. הוא כבר כאן. אם שר משפטים אומר שהוא אינו מכיר ולא יכיר בנשיא בית המשפט העליון, ואם בית המשפט אינו מכיר בסמכות הכנסת לחוקק חוקי יסוד - מה עוד צריך לקרות? הסתערות פיזית על אחד ממוסדות השלטון? כיבוש הבסטיליה?
התגוששויות השמאל והימין כבר מזמן אינן בגדר יחסי אופוזיציה-קואליציה. הן הפכו ליחסי שנאה וקלקול חברתי, שאחריתם מי ישורנה.
אסון שמחת תורה תשפ"ד גרם להלם חברתי שבעקבותיו כולם הרגישו שהמדינה זקוקה להתחלה חדשה. עכשיו הסוסים כבר דוהרים אל הבחירות הבאות, ונראה ששום דבר לא משתנה.
אם רוצים התחלה חדשה צריך לחזור אל ההתחלה. במגילת העצמאות שנחתמה במעמד ההכרזה על הקמת המדינה נאמר: "אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת... תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית". הבחירות לאסיפה המכוננת אכן נערכו חדשים אחדים לאחר מכן, בכ"ד בטבת תש"ט, וישיבתה הראשונה התקיימה בט"ו בשבט. ט"ו בשבט הגיע, אולם המטרה שלשמה נבחרה האסיפה לא הושגה.
בשל צוק העיתים (מלחמת השחרור עדיין לא הסתיימה), או בשל חוסר האפשרות להגיע להסכמה מהירה, או בשל שניהם, החליטה האסיפה המכוננת יומיים לאחר מכן לוותר לפי שעה על כינון חוקה, לשנות את שמה מ'האסיפה המכוננת' ל'הכנסת הראשונה' ("חוק המעבר", י"ז בשבט תש"ט), ולהתחיל דה-פקטו את ניהול המדינה בלי חוקה ובלי כללים יסודיים מוסכמים ומחייבים.
חוקי היסוד המעטים שחוקקו במרוצת השנים, אחד הנה ואחד הנה, "זכו" לתיקונים ותיקוני תיקונים, טלאי על גבי טלאי, וכך הגענו עד הלום, כאשר נושאים מרכזיים כמו חלוקת הסמכויות ויחסי הכוחות בין שלוש רשויות השלטון, שיטת המינוי לתפקידים ציבוריים, מעמדם של יועצים משפטיים, שיטת הקצאת המשאבים הלאומיים, גבולות חופש הביטוי, ועוד שורה של נושאים מהותיים המצפים להסדרה שתהיה מקובלת על רוב גדול בעם - נשארו בגדר מעוררי מדנים כרוניים, ללא חשיבה משותפת ופתרונות מוסכמים.
עוד לפני המלחמה, בעצם ימי הוויכוח הציבורי הלוהט על "הרפורמה המשפטית", קמו כמה קבוצות של אנשים חכמים וערכיים אשר ניסו להציע פתרונות למשבר החברתי. אחת הקבוצות הללו, שכללה אנשים מכל קצות הקשת החברתית ובראשה עמדה המשפטנית פרופ' נטע ברק-קורן, הציעה מודל להקמת אסיפה מכוננת אשר תיבחר ברובה על ידי הציבור ובחלקה על ידי המערכת הפוליטית, תדון בכללי היסוד של הממשל בישראל, מה שמכונה 'חוקה רזה', ותציג את מסקנותיה לציבור, אשר יתבקש לאשרן או לדחותן במשאל עם. לפי מה שדווח אז, ההצעה הוגשה לנשיא המדינה ולכמה מראשי מערכות השלטון וזכתה ליחס אוהד.
מאז הייתה המלחמה, והחטופים, והמחאות, והדרישה לוועדת חקירה, וחוק הגיוס, וההפגנות משמאל ומימין, והכללים המוסכמים רק הולכים ומתרחקים. מה יהא על כל אותן יוזמות והתארגנויות של אנשים טובים שקמו בשנים האחרונות, המייצגות את הרוב הדומם של העם, שאינו רוצה במלחמות פנימיות אלא במדינה מתוקנת, הפועלת על פי צורת ממשל מוסכמת וכללים הוגנים ומחייבים?
האם אין לציבור כוח להכריח את המפלגות להעמיד בראש המצע שלהן לבחירות הקרובות התחייבות להקמה תוך זמן קצר של אסיפה מכוננת שתיבחר על ידי העם, תכלול אנשי רוח, מומחים ואנשי מעשה מכל התחומים, ותעשה סוף סוף את מה שהיה אמור להיעשות לפני שבעים ושבע שנים?
אין לאיש ציפיות לחוקה מלאה. הפערים התרבותיים והערכיים בחברה הישראלית גדולים מכדי שאפשר יהיה לגשר עליהם כאן ועכשיו. אבל "כללי משחק" הוגנים ומחייבים הוא דבר שאפשר וחיוני להגיע אליו. במיוחד מפני שאין המדובר במשחק. חוסנן העתידי של החברה ושל המדינה על כף המאזניים.