אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: ISTOCK

לקראת הדיון הצפוי מחר (שלישי) בועדת הרווחה של הכנסת לקידומו של החוק שיחייב רישיון להפעלת בתי דיור מוגן, שוחחנו עם מי שבעבר ניהל את תחום הדיור המוגן במשרד הרווחה, שלומי בר לב.

בר לב נכנס לכהונתו בראשית שנת 2020, הימים היו ימי תחילת הקורונה שבהם כל מה שלא נגע לקורונה נדחק הצידה, ובין השאר היה זה גם נושא הסדרת רישיונות הדיור המוגן. כעבור שנה החלו הצוותים הרלוונטיים לעסוק במה שהוקפא לפני תקופת הקורונה ובין השאר בקידומו של הנושא.

בר לב מספר על 11 פרמטרים שנועדו לבחון את האיתנות הכלכלית של בעלי הבתים, אך ככל שנמשכו הדיונים הוברר שמדובר במודל כבד ומספר הפרמטרים ירד לחמישה בעקבות הדיונים שהתקיימו כאשר מצד אחד נמצאת עמותת דיירי הדיור המוגן והמצד שמנגד ארגון הבעלים, שאז נקרא 'אבא' וכיום שמו 'קדם'. מדובר, מדגיש בר לב, בבתים הפרטיים בלבד, שכן הציבוריים מפוקחים על ידי משרדי הרווחה והקליטה.

בר לב מספר כי בין השאר נבחנה סוגיית הפקדונות הכספיים שמפקידים הדיירים בדרך כלל בידיו של הבעלים כשהם נכנסים לבית הדיור המוגן, סכומים שהולכים ונשחקים עם השנים. בדיונים לא נדון גובה הפקדונות הנגבים, אך השאיפה הייתה לוודא שאכן יש בטוחות כלכליות מול הפקדונות על מנת למנוע מצב בו יגיעו בעלים לחדלות פרעון ואז ימצאו את עצמם הדיירים נאלצים בערוב ימיהם לחפש דיור חלופי כשכספם כבר איבד מערכו.

בר לב משוכנע שהצדדים יוכלו להגיע למודל הנכון לחקיקת הרישיון, ומיד לאחר מכן תחול החובה להחזיק ברישיון על מנת להפעיל בית דיור מוגן. עוד מוסיף בר לב ומציין כי מאחר והמהלך החקיקתי החל בשנת 2012 וכבר חלפו לא מעט שנים מאז, יהיה צורך מיד לאחר השלמת החקיקה להתחיל בסדרת דיונים להשלמות ותיקונים של החקיקה על מנת להתאים אותה ל-2026.

תקוותו של בר לב היא שהחקיקה המעודכנת תהיה חזקה יציבה ומתאימה כך שלא יהיה צורך לעדכן אותה שוב ושוב כחלוף תקופה נוספת. עם זאת הוא מציין כדוגמא סוגיה אחת שתצטרך תיקון, וזו סוגיית המחלקה הסיעודית שאותה חייב להקים בעלי דיור מוגן שברשותו מעל 250 יחידות דיור. כיום המציאות היא שיזמים אינם בונים דיור מוגן בהיקף של פחות מ-250 יחידות על מנת שהתשואה הכלכלית תשתלם מהפרויקט, אך כיום כמעט ואין שימוש במחלקה הסיעודית שכן הדיירים שיכולותיהם יורדות מקבלים סיוע של עובד זר ונותרים במקומם על מאה ועשרים.

בדבריו מביע בר לב ביטחון שהצדדים הדנים בסוגיה אינם מושכים את הדיונים ללא קץ מטעמים זרים אלא מתנהלים במקצועיות וברצינות כאשר טובת הדיירים לנגד עיניהם, ומתוך כך יגיעו לחקיקה ראויה ומאוזנת.